כשאני אהיה גדולה, אני רוצה להיות שחקנית רולר דרבי!!
אבל זה בעצם להתחיל מהסוף.
ההתחלה הייתה לפני בערך חודש, כשהאינטרנט שלי עבד בצורה יחסית סבירה, והחלטתי בשיעמומי כי רב, לצפות בסרט הראשון של דרו בארימור כבימאית – "Whip it!"
http://www.movinsane.com/play13.php?vid=108462
הסרט עצמו הוא מעין שילוב מוזר בין סרט המשך ל'ג'ונו' וסרט בנות על אנדרנלין. כן, מוזר, אני יודעת. אבל אני, בכל מקרה, התלהבתי.
במקרה לגמרי, אחרי שראיתי את הסרט, יצא לי גם לקרוא פוסט בבלוג של אלטרנטיב ברלין על ליגת הרולר דרבי הגרמנית. וואלה, יש דבר כזה באמת? אז התגלגלתי לי אל האתר של הליגה, ומשם ללוח המשחקים, והדרך כבר הייתה קצרה ללגלות שביום שבת ה-11.12 תתרחש אליפות גרמניה הראשונה ברולר דרבי, פה בברלין, רבע שעה הליכה מאיפה שאנחנו גרים…
We are sssssssssoooooooo there!!!!!!!
מאוחר יותר גם התוודעתי אל הקבוצה המקומית שלנו, ה- Berlin BombShells, ותחילתה של אובססיה נהייתה רק עניין של זמן.
החוקים, לאלו ממכם שעצלנים מידי לראות את הסרט (וחבל…) הם פשוטים:
2 קבוצות, 5 שחקניות בכל קבוצה, מצויידות בגלגיליות והמון מגינים, מתחרות על גבי זירה אליפטית שטוחה. משחק נערך במשך שעה, שמחולקת לשני מחציות, וכל מחצית מתפרקת לסיבובים בני שתי דקות.
כל קבוצה מורכבת מארבע שחקניות שנקראות 'הגוש' או Pack, ושחקנית אחת, שמסומנת בכוכב על גבי הקסדה שלה, שנקראת Jammer או 'הפורצת'.
הגוש עם השחקניות מוזנק ראשון, וכמה שניות אחריהן מוזנקות הפורצות. המטרה שלהן היא לחדור ולעבור מבעד לגוש, להשלים סיבוב שלם, ואז לצבור נקודה על כל מתחרה נוספת שהן עוקפות. מטרת הגוש היא, כמובן, לשבור להן כמה שיותר שיניים.
לכל הסיפור הזה, מצטרפת גם הנטייה הלא מוסברת (אך מבורכת) שלהן ללבוש לא הרבה יותר מגרביוני רשת ותחתונים ולבחור לעצמן שמות מאיימים כגון Agata Beastie, Ente Agony, BamBam Bambi, והחביבה עליי ספציפית Hanna Hellfire.
והנה סרטון שמסביר יותר טוב את כל מה שכתבתי כרגע –
לעניינינו…
האירוע אתמול כלל חמישה סבבי משחקים של כל שמונת הנבחרות המרכיבות את הליגה הגרמנית, משחק על המקומות השלישי והרביעי ומשחק גמר. אנחנו, מכיוון ובחודשיים האחרונים 11 זה נחשב אצלנו לקום מוקדם, לא היינו שם מההתחלה. הספקנו לראות שניים וחצי משחקים מתוך הארבע, ללכת לאכול ולחזור אל משחק הגמר.
האוירה, רוב היום, הייתה פחות מחתרתית מאשר בסרט ויותר מזכירה את תחרות הרובוטים השנתית ביד אליהו. הרבה משפחות של השחקניות, כמה קבוצות שבחיי נראו כאילו הן נקלעו לשם בטעות והרבה יותר מידי צלוליטיס מבעד לגרביונים מחוררים…
מתחממות…
כשחזרנו אל משחק הגמר בערב לעומת זאת, האווירה הייתה שונה לגמרי.
קודם כל, המקום התמלא לגמרי. זה נראה כאילו המון אנשים הגיעו במיוחד כדי לעודד במשחק הגמר. כמובן שאת הברלינאיות, אבל להפתעתנו, גם את הקבוצה משטוטגרט ששיחקה מולן. האיצטדיון נכבש ע"י אוהדים בחולצות ממותגות של הקבוצות, כולם עם כוס בירה ביד, וצרחות רמות כל פעם שדב הקמיע של ברלין רץ מסביב לזירה עם דגל הקבוצה. וגם צרחות רמות בלי שום קשר.
מחכות לעלות לזירה למשחק הגמר
כן, זה מגן שיניים על הקסדה שלה…
המשחק עצמו היה הרבה יותר מותח ובפירוש גם הרבה יותר מקצועי מכל שאר הסבבים. הורודות משטוטגרט מצטיינות בעיקר בפורצות קטנטנות בלונדיניות ומהירות, שהיה נראה כאילו פשוט אי אפשר לעצור אותן. הבומב-שלז מצטיינות יותר בהתקפות חזקות בדרך כלל, אבל כנראה שהטקטיקה הזו לא לגמרי עבדה עבורן במשחק הזה.
התוצאה הייתה צמודה מאד לכל אורך המשחק, ובסיבוב האחרון הברלינאיות השיגו 9 נק', לעומת 12 של שטוטגרט, מה שאיפשר לשטוטגרט לנצח בהפרש של 4 נקודות.
החוויה באופן כללי הייתה כל כך כייפית, שכל הסיפור הזה מביא אותי למסקנה שעימה התחלתי –
כשאני אהיה גדולה (וגבוהה, ומפחידה, ובכושר פסיכוטי…), אני רוצה להיות שחקנית רולר דרבי.
את השם כבר בחרתי…
עוד חיים לחיות 