נראה לי שכבר קר…

כל הזמן אומרים לי, מה עם הבלוג? מתי תעדכני אותו?
ואני כל הזמן אומרת, כן, אני יודעת שהרבה זמן לא כתבתי, זה יקרה מתישהו.

הרבה זמן לא כתבתי…
כמעט חודשיים לא כתבתי!
אנחנו פה קצת יותר מחודשיים, וכמעט חודשיים לא כתבתי!
ללא ספק, אם מישהו מחפש אותי כדי להגיש לי את פרס הבלוגרית המסורה, תגידו לו שאני עסוקה.
בלמצוא תירוצים למה לא כתבתי…

המון דברים קרו בחודשים האלו, כמו שניתן רק לצפות מחודשיים בעיר/ארץ חדשה. רובם בטח התחמקו להם במשעול היומיום ועל חלקם עוד בטח אכתוב בהרחבה פעם. על כל השאר, הנה רשימה מאולתרת:

התחלנו לחפש דירה. לא כל כך הצליח לנו.
הסתיו עבר. גם אנחנו, מהדירה הראשונה שלנו אל דירה זמנית אחרת.
המשכנו לחפש דירה. עדיין בלי הצלחה יתרה.
טיילנו בטיר-גארטן, טיילנו בפסטיבל אורות ברלין. הבטחנו כל הזמן שהשבוע עושים את הסיור של אלטרנטיב ברלין. לא עשינו אותו עדיין.
אכלנו במסעדה מיצרוקאית (לא החליטה אם היא מיצרית או מרוקאית) בקרויצברג. אכלנו במסעדה רוסית בפרידריכסהיין. התאהבנו לחלוטין בפרידריכסהיין. אבל עדיין לא הצלחנו למצוא בה דירה.
קיבלתי ויזה לשלוש שנים. הצלחנו לשנות לעודד את השם משפחה.
התחרפצנו מניצה. התרגלנו לניצה. היינו צריכים אותה, אז לא נטשנו אותה ואז התחרפצנו ממנה קצת עוד.
פיתחנו מסורת של בראנץ' בפרידריכסהיין ביום ראשון. לא הדלקנו נרות שבת אפילו פעם אחת.
היינו בהופעה של קרודר אנד דורפמייסטר. היה שש. נפגשנו עם איתי. היה אחת עשרה.
ראינו דירות. הגשנו מועמדות לדירות. נכון לעת כתיבת שורות אלו, לא השגנו אף דירה.
בישלנו מעט. קנינו הרבה. בעיקר בגדים לחורף.
הכנתי חבילה ליומולדת של שירה. קיבלתי חבילה מהארץ.
שיגעתי את עודד עם תוכניות להכין ויינאכט-קאלנדר (מעין טבלת ייאוש עד חג המולד עם מתנה לכל יום).
ויתרנו על התוכניות מטעמי תקציב.
למדתי לסרוג. למדנו לשעשע את עצמנו בלי אינטרנט.
על מי אנחנו עובדים? פיתחנו קשרי ידידות חמה עם האינטרנט קפה של הטורקים.
הגשנו לג'וב סנטר את כל המסמכים וחיכינו לקבלת האישור הסופי בדואר. אתמול ראינו שכבר נכנס לנו מהם כסף. האישור עדיין לא הגיע.
היינו בהפגנה של אנטי-פאשיסטיים-אנרכיסטיים. הרגשנו נורא מקומיים.
בילינו מלא זמן איכות עם סומו. השבוע סוף סוף רשמנו אותה בעירייה ומצאנו לה וטרינר.
חששנו מהחורף.
חיכינו לחורף.
הוא הגיע…

זה סוד מאד ידוע במשפחה הגרעינית הקטנה שלנו, שבעוד שאני מסתדרת בצורה נדירה עם קור ונהיית ביצ'ית מהגיהנום בחום, עודד מתמודד מצויין עם חום בעזרת מזגן ומתמודד לא כל כך מצויין עם קור, בעיקר על ידי רגשי הכבוד והמורא הרב שהוא חש כלפיו. כן, מורא זו המילה הנכונה.

מהרגע שנחתנו כאן, כשהטמפרטורות עוד שיכשכו להן להנאתן באיזור העשר, עודד כבר שאל אותי "מותר לי להגיד שכבר קר?”

וכל פעם עניתי לו "לא, זה עוד לא קר. הקר עוד יבוא".

וככה העברנו את החודשיים האלו.

הטמפרטורות עשו עבודה נפלאה בלהצטמצם בצורה הדרגית, כל יום הביא עימו מספרים חדשים ונמוכים יותר בתחזית מזג האוויר, וגם בימי רוחות וגם בימי גשם, עוד לא הרשתי לעודד להתבכיין. זה עוד לא קר. הקר עוד יבוא. אם נתבכיין עכשיו מה נעשה במינוסים הגדולים?

והימים עברו וניצני שווקי חג מולד החלו להפציע בכל פינה של העיר. ובשבועות האחרונים נראה כאילו מזג האוויר אמר "כוס-אוחתכ עם ההתקררות ההדרגתית הזו. אין לי כוח. חורף. ו-ע-כ-ש-י-ו!”.

והדרך מהדירה אל תחנת האו-באן הקרובה, שעוברת דרך גשר ארוך ופתוח למשבי רוח אכזריים, הפכה מייגעת מנסיעה לנסיעה. והמסגרת מתכת של המשקפיים כבר התחילה לעשות לי כוויות קור על גשר האף. והתחלנו להבין את המשמעות של כאבים במפרק הלסת ועל ללכת בלי כובע כבר בכלל לא חולמים. אבל זה עוד לא קר. רק צונן. קריר.

ואתמול, ערב נר ראשון, הלכנו להדליק נרות עם החב"דניקים בשער ברנדנבורג.

בדרך, השעון הענק שתלוי על הבניין ליד התחנה של 'ג'אונוביץ ברוקה' הראה על מינוס תשע מעלות. הצ'יל פקטור (מה מרגיש בחוץ, בשקלול רוחות ומיני מזיקים) בתחזית מזג האוויר לעומת זאת, הראה על מינוס 18.

שגריר ארצות הברית בגרמניה נאם עם אף אדום מקור במשך שלוש שניות ואז המציא איזה תירוץ לחזור למשרד המחומם. לחב"דניקים, עם הכובעים שלהם שאפילו לא מכסים את האוזניים, זה היה נראה כאילו זה לא מזיז, והם המשיכו עם התוכנית האומנותית באין מפריע. עם ישראל חי.

לנו זה היה קצת יותר מידי. סיפרנו לעצמנו שזו סומו שקר לה, והיא קצת חולה וצריך להחזיר אותה הביתה, אבל בינינו, זה היה לנו קצת יותר מידי. דפקנו כמה צילומים של החנוכייה על רקע השער (באמת שקצת התרגשתי) ואצנו חזרה אל התחתית עוד לפני שהם ממש הדליקו את הנרות…

בדרך הביתה קנינו סופגניות בדנקן-דונאטס, ובבית הדלקנו ביחד את החנוכייה המאולתרת שהכנתי (היום אני אסיים להכין את היפה שתיכננתי). שרנו שיר ורבע, והתפננו לאכול טורטליני ברוטב שמנת ושינקין ולסרוג. הרגשנו מאד מחוברים למסורת…

הבוקר קמתי לעיר לבנה.
הכל מכוסה שלג, שממשיך לרדת בלי הפסקה, כמו שמיכה רכה ובלתי נגמרת.
עודד עוד ישן. סומו מתכרבלת על הספה לידי.

נראה לי שבשקט בשקט,
בלי שאף אחד ישמע,
אפשר להגיד שכבר קר.

 

הגיע החורף…