צעדים ראשונים למהגר לברלין

סלון הדירה שלי עולה על גדותיו מארגזים קרועים וריקים של איקאה ושלל רשתות ריהוט ואלקטרוניקה אחרות. בפינות הנדירות בהן לא ממוקמים ארגזים, ישנם בגדים, שבמצבם הטבעי אמורים להיות בארון, אך כרגע אין להם משכן שכזה. כדי להשלים את הקומפוזיציה מפוזרים אלפי פירורי קלקר מאחת האריזות שסומו התעללה בהן למוות.

אבל אם מאמצים ראייה קצת פחות פולנית (יותר בלאגניסטית, יותר חיובית…) ניתן לראות בין לבין גם איים קטנים של אושר. יש לי ספה. לגמרי שלי. שעומדת, אפורה ויפהפייה, וכולה הבטחה ותקווה לאנשים שעוד יבואו לבקר אותי. ויש לי מנורה עומדת, ושולחן מחשב, ואהיל שאמא שלי ישבה והצמידה לו פרח פרח, ופתיתי השלג של סומו מעטרים את השטיח שלי שתואם לוילונות שאבא תלה לי.

יש לי בית.

יש לי מטבח שעושה לי חשק לבשל 24 שעות ביממה. ולמרות שכרגע עומדת במרכזו מזוודה ענקית שאין לי מקום אחר לשים, הוא חם ומזמין ונודף ריחות של בישולים ביתיים. ואני לא יכולה לעבור על פני פינת האוכל המקסימה שלי בלי לפנטז על כל הבקרים שנשב בה לפני הלימודים, עם כוס קפה מהמקינטה האדומה שלי. ואני לא יכולה לטגן חביתה, על סט הסירים והמחבתות ה-הו-כה-משובח-שלי, מבלי להפליג במחשבות שעל זה בדיוק חלמתי. לזה בדיוק חיכיתי.

יש לי בית בברלין.

אז אני מוצאת את עצמי יושבת לי בסלון דירתי המעוצבת (מעוצבת בקרעי ארגזים, אבל אל תהיו קטנוניים), על הספה שקניתי והיא לגמרי שלי, מוקפת בתחושת בית ושייכות, וכותבת פוסט שכותרתו "צעדים ראשונים למהגר לברלין". מי כמוכם יודע שכבר לא האמנתי שזה יגיע…

ואולי כדי לעשות סדר לכל מי שעדיין לא שמע את הסיפור המלא, זה הגיע בדיוק שלושה ימים לפני הכריסמס. וזה התחיל כמו עוד אחת משישים ושתיים הדירות שהלכנו לראות. לא היתה שום סיבה להאמין שהפעם זה יהיה שונה.

אבל זה היה. באמת שעד נכון לרגע זה אין לי שום שמץ של מושג מה הפך את זה להיות שונה, אבל משהו הסתדר שם לכיוונינו. הסוכנת הכוסית שהראתה לנו את הדירה הייתה ממש ממש נחמדה אלינו, התנאים של חברת הניהול התאימו למה שיכולנו להציג, וכולם היו ממש לחוצים לסגור את העסקה הזו לפני שיוצאים לחופשת החג. וכך יצא שבדיוק יום לפני ערב חג המולד, בדיוק יום לפני שההורים היו מתוכננים לנחות אצלי לביקור עידוד וניחום על זה שאנחנו לא מוצאים דירה, חתמנו על חוזה. ובא לציון גואל.

ויום למחרת, בשיא המינוס 12 מעלות, נחתו פה, כמו זוג מושיעים, ההורים שלי. וכבמטה קסם העולם חזר להיות הגיוני שוב.

את ערב החג חגגנו בארוחה חגיגית שערכתי בדירה הזמנית שלנו. הזמנו את איתי גם, ובשילוב עם ההורים שלי, האוכל המשובח (אם יורשה לי להעיד כך בעצמי), היין והחברה הנעימה, היה ערב מקסים. היה גם עוד איזשהו תיכנון לנסוע לשמוע את מיסת החצות בברלינר-דום, אבל כולנו היינו פשוט מותשים מדי.

המשך השבוע היווה טלטלה מנטלית מתובלת בהמון איקאה. למעשה, חוץ מסוף השבוע הארוך של החג, בו בעיקר טיילנו בעיר והשווצנו להורים במה שמרגיש כמו החצר הפרטית שלנו, בשאר הזמן היינו עסוקים בקניית רהיטים לדירה, או בהרכבתם. או בפתיחת ארגזים. או בדחיסת ארגזים לחדר האחסון הקטן שלנו, בהמתנה לזריקה בפח הניירות שעלה על גדותיו כבר.

ומילה על ההורים שלי –
אני מודה, במידה רבה של בושה, שלא רבות היו הפעמים בחיי בהן פניתי אל ההורים שלי לתמיכה. וגם בפעמים שכן עשיתי זאת, לעיתים נדירות מאד חיפשתי תמיכה נפשית, אם אתם מבינים את כוונתי… קשה לי בדיוק לשים את האצבע על מה הפך ככה את הקלפים מאז שהגעתי הנה, אבל כמעט ארבעה חודשים לאחר מכן, ואני מחשיבה את ההורים שלי כאחד הסלעים היציבים בחיי.
שני התומכים הכי גדולים שיכולים להיות לי. שני החיזוקים הכי גדולים שעכשיו יש לי.

יותר מהכל זה הרגיש שהביקור שלהם סבב סביב מטרה אחת בלבד – לאהוב אותי, לשמח אותי, לחזק אותי, להכיל אותי, ובעיקר לראות אותי. ממש לראות אותי, כמו שבארץ יותר מידי פעמים הרגשתי שלא רואים אותי.
בכל שבבי הרגעים הקטנים, בהם הם התלהבו מדברים שלא אופיינים להם, עשו דברים שלא אופיינים להם, הם רק הבהירו לי יותר מהכל – אנחנו כאן בשבילך. במובן הכי אמיתי ובסיסי של המילה.

ואין לי מילים להסביר כמה זה מחזק אותי. את הכוח שזה נותן לי להמשיך בהרפתקאה הזו ולהלחם על האושר שלי. וכמו שכבר כתבתי להם, הייתי רוצה להגיד שאני מקווה שיום אחד אני אוכל לתת גם לילדים שלי את התמיכה והאהבה שהם נותנים לי, אבל יותר מזה, אני מקווה שיום אחד אני אוכל לגרום להם להתגאות בי, ולדעת שזה היה כידאי.

וככה עבר שבוע הביקור שלהם. והפרידה, כמו שאפשר רק לתאר, הייתה קשה ועצובה. לא עזרה לזה העובדה שבימים האחרונים לביקור גם אני, אבל בעיקר עודד, נכנסנו קצת למרה שחורה, ולדירה הייתה בעיה של חימום, והיה עוד כל כך הרבה דברים לעשות לפני שהיה אפשר כבר ממש לעבור אליה.

אבל בערב השנה החדשה (די מחוסר ברירה ומאירגון לא נכון של הזמן, אבל מה זה משנה) כבר ישנו את הלילה הראשון שלנו בדירה. ולאט לאט, עם פגישות עם איתי והחימום שהסתדר והמטבח שלבש צורה והנפש שהתרגלה, התחלנו להתאהב בדירה. וזו אהבה שהולכת וגדלה כל יום, עם כל ארגז שאנחנו זורקים.

וזה הדבר הכי גדול שהשתנה מאז הפעם האחרונה שכתבתי, אבל זה רחוק מלהיות הדבר היחד.

סיימנו בשעה טובה את כל הסידורים הבירוקרטייים שקשורים למעבר.
רבנו עם ניצה.
מטעמי דיפלומטיות השלמנו עם ניצה, אבל לשמחתנו הרבה, סיימנו איתה ולא נראית לעין סיבה לחזור להיות עימה בקשר.
נולד לי אחיין. קטן ומקסים ושמו בישראל, איתן.
התחילה שנה חדשה.
התחלנו ללמוד גרמנית.
הכרנו עוד חברים.
בישלנו.
הסתובבנו.
ביקרו אותנו.
סימנו המון המון וי, ברשימת המשימות האימתנית.

אבל יותר מהכל, ואין מה לעשות, זה עדיין מרגיש כמו הדבר הכי חשוב, יש לנו בית! יש לנו בית בברלין!

ועכשיו, ממעמקי סלוני המעוצב, אני יכולה לשבת ברוגע, ולאט לאט, לכתוב לכם כל פעם על משהו אחר.
כי כמו ששירה כבר אמרה מזמן, אבל רק עכשיו אני מרגישה את זה –
כנראה שאני וברלין זה לתמיד.