128 ימים, נכון לעת כתיבת שורות אלו, אני כבר גרה בברלין. זה נראה ממש מעט כשמסתכלים על זה ככה, אבל כל יום פה נראה לי כמו עולם ומלואו.
40 חודשים עברו בין הפעם הראשונה שהעלנו את הרעיון לעבור לברלין ובין מועד הטיסה. וגם מה שנראה כמו חיים שלמים…
2 מחזורים עברנו, של לרצות לעזוב, לתכנן את הכל ואז להבין שאין לנו מספיק אומץ לעשות את זה. למזלנו, החלק השני של הפעם השניה קרה רק אחרי שכבר הגענו הנה.
20 קילו אובר ווייט סחבנו איתנו הנה כשהגענו.
0 ש"ח שילמנו על זה, כי גם החברה החמודים בישראייר כנראה הבינו כמה זה קשה לראות את כל החיים שלך בתור מזוודות.
62 דירות ראינו עד שמישהו היה מוכן להשכיר לנו את הנכס שלו בברלין.
49.4 מטר מרובע יש בדירה שהצלחנו להשכיר בסוף, ואנחנו מאוהבים בכל מילימטר שלה.
2 הורים, 2 אחיות, ו-4 אחיינים (עוד אחד הצטרף לא מזמן) השארתי בארץ. להבדיל ממה שחשבתי שיקרה, לא עובר יום בלי שאני חושבת עליהם.
1 כלבה מדהימה ומיוחדת יש לנו. היא האחראית הבלעדית בבית על הרמת המצב רוח, ובאופן כללי הופכת אותנו לצוות הרבה יותר טוב.
53 אחוז יש שעוד חמש שנים אני עדיין אהיה כאן. אבל לדעתי האחוזים האלו מטפסים בכל יום.
0 מושג יש לי מה יילד יום ומה עוד צפוי לנו.
248 איברים בגופי מלאי התרגשות לגלות.
7.3 קילו ביט לדקה היא מהירות הגלישה הממוצעת שלי בימים אלו. בעוד 2 ימים זה אמור להשתפר, אבל בינתיים זה מהווה תירוץ מצויין למה אני לא כותבת פה בתדירות שהייתי רוצה.
3 מנויים יש לבלוג שלי נכון לרגע זה, ועוד בערך 5 אנשים אחרים שאני יודעת שקוראים אותו. הייתי רוצה שזה יהיה יותר. לא כי אני כל כך בטוחה שמה שיש לי להגיד הוא כזה מעניין, כמו שתמיד נעים להרגיש שמתעניינים בך.
46 דקות לקח לי לכתוב את הפוסט הזה.
בערך 38 יותר מידי…
רוני רוזן-מילאן, בת 28, גרה בברלין,
לא החליטה עדיין מה היא רוצה להיות שתהייה גדולה.
עוד חיים לחיות 