תגית: תגליות בעיר

הדרבי הראשון שלי…

כשאני אהיה גדולה, אני רוצה להיות שחקנית רולר דרבי!!

אבל זה בעצם להתחיל מהסוף.

ההתחלה הייתה לפני בערך חודש, כשהאינטרנט שלי עבד בצורה יחסית סבירה, והחלטתי בשיעמומי כי רב, לצפות בסרט הראשון של דרו בארימור כבימאית – "Whip it!"
http://www.movinsane.com/play13.php?vid=108462
הסרט עצמו הוא מעין שילוב מוזר בין סרט המשך ל'ג'ונו' וסרט בנות על אנדרנלין. כן, מוזר, אני יודעת. אבל אני, בכל מקרה, התלהבתי.

במקרה לגמרי, אחרי שראיתי את הסרט, יצא לי גם לקרוא פוסט בבלוג של אלטרנטיב ברלין על ליגת הרולר דרבי הגרמנית. וואלה, יש דבר כזה באמת? אז התגלגלתי לי אל האתר של הליגה, ומשם ללוח המשחקים, והדרך כבר הייתה קצרה ללגלות שביום שבת ה-11.12 תתרחש אליפות גרמניה הראשונה ברולר דרבי, פה בברלין, רבע שעה הליכה מאיפה שאנחנו גרים…

We are sssssssssoooooooo there!!!!!!!

מאוחר יותר גם התוודעתי אל הקבוצה המקומית שלנו, ה- Berlin BombShells, ותחילתה של אובססיה נהייתה רק עניין של זמן.

החוקים, לאלו ממכם שעצלנים מידי לראות את הסרט (וחבל…) הם פשוטים:
2 קבוצות, 5 שחקניות בכל קבוצה, מצויידות בגלגיליות והמון מגינים, מתחרות על גבי זירה אליפטית שטוחה. משחק נערך במשך שעה, שמחולקת לשני מחציות, וכל מחצית מתפרקת לסיבובים בני שתי דקות.
כל קבוצה מורכבת מארבע שחקניות שנקראות 'הגוש' או Pack, ושחקנית אחת, שמסומנת בכוכב על גבי הקסדה שלה, שנקראת Jammer או 'הפורצת'.

הגוש עם השחקניות מוזנק ראשון, וכמה שניות אחריהן מוזנקות הפורצות. המטרה שלהן היא לחדור ולעבור מבעד לגוש, להשלים סיבוב שלם, ואז לצבור נקודה על כל מתחרה נוספת שהן עוקפות. מטרת הגוש היא, כמובן, לשבור להן כמה שיותר שיניים.

לכל הסיפור הזה, מצטרפת גם הנטייה הלא מוסברת (אך מבורכת) שלהן ללבוש לא הרבה יותר מגרביוני רשת ותחתונים ולבחור לעצמן שמות מאיימים כגון Agata Beastie, Ente Agony, BamBam Bambi, והחביבה עליי ספציפית Hanna Hellfire.

והנה סרטון שמסביר יותר טוב את כל מה שכתבתי כרגע –

לעניינינו…

האירוע אתמול כלל חמישה סבבי משחקים של כל שמונת הנבחרות המרכיבות את הליגה הגרמנית, משחק על המקומות השלישי והרביעי ומשחק גמר. אנחנו, מכיוון ובחודשיים האחרונים 11 זה נחשב אצלנו לקום מוקדם, לא היינו שם מההתחלה. הספקנו לראות שניים וחצי משחקים מתוך הארבע, ללכת לאכול ולחזור אל משחק הגמר.

האוירה, רוב היום, הייתה פחות מחתרתית מאשר בסרט ויותר מזכירה את תחרות הרובוטים השנתית ביד אליהו. הרבה משפחות של השחקניות, כמה קבוצות שבחיי נראו כאילו הן נקלעו לשם בטעות והרבה יותר מידי צלוליטיס מבעד לגרביונים מחוררים…

אבל היו גם משחקים מאד יפים, הקהל שכן ישב לראות את הסבבים המוקדמים עודד בנלהבות, באוויר נישא ניחוח סבנטיז מכל 'מחלקות הפלאיירים על סקטים' שהסתובבו שם, ויותר מהכל, הברלין בומב-שלז לא איכזבו והתבררו כקבוצה מקצועית ומצויינת. אה כן, והיו גם המון כוסיות…
 

מתחממות

 

הבומבשלז בתדריך לפני משחק 

אחד המשחקים שייצא לנו לראות, היה משחק מצויין בין הברלינאיות ל'אין לנו מושג מי'. אין לנו מושג מי, בעיקר כי הבומב-שלז התעללו בהן משחק שלם וניצחו אותן 146:13.
 

כן, האדומה הקטנטונת הזו קרעה לה את הצורה

כשחזרנו אל משחק הגמר בערב לעומת זאת, האווירה הייתה שונה לגמרי.

קודם כל, המקום התמלא לגמרי. זה נראה כאילו המון אנשים הגיעו במיוחד כדי לעודד במשחק הגמר. כמובן שאת הברלינאיות, אבל להפתעתנו, גם את הקבוצה משטוטגרט ששיחקה מולן. האיצטדיון נכבש ע"י אוהדים בחולצות ממותגות של הקבוצות, כולם עם כוס בירה ביד, וצרחות רמות כל פעם שדב הקמיע של ברלין רץ מסביב לזירה עם דגל הקבוצה. וגם צרחות רמות בלי שום קשר.

מחכות לעלות לזירה למשחק הגמר

כן, זה מגן שיניים על הקסדה שלה

המשחק עצמו היה הרבה יותר מותח ובפירוש גם הרבה יותר מקצועי מכל שאר הסבבים. הורודות משטוטגרט מצטיינות בעיקר בפורצות קטנטנות בלונדיניות ומהירות, שהיה נראה כאילו פשוט אי אפשר לעצור אותן. הבומב-שלז מצטיינות יותר בהתקפות חזקות בדרך כלל, אבל כנראה שהטקטיקה הזו לא לגמרי עבדה עבורן במשחק הזה.

התוצאה הייתה צמודה מאד לכל אורך המשחק, ובסיבוב האחרון הברלינאיות השיגו 9 נק', לעומת 12 של שטוטגרט, מה שאיפשר לשטוטגרט לנצח בהפרש של 4 נקודות.

כל הקבוצות וחלק מהצופים מסתדרים מסביב לזירה כדי לקבל כיף מהקבוצה המנצחת
בסוף המשחק ירדנו אל הזירה כדי לנסות להצטלם עם השחקניות. חלקן בכו, רובן התחבקו עם המשפחות והחברים וכולן ככולן נראו הרבה יותר מפחידות מקרוב… ובכל זאת, הצלחנו להשיג את התמונה הזו –

החוויה באופן כללי הייתה כל כך כייפית, שכל הסיפור הזה מביא אותי למסקנה שעימה התחלתי –
כשאני אהיה גדולה (וגבוהה, ומפחידה, ובכושר פסיכוטי…), אני רוצה להיות שחקנית רולר דרבי.

את השם כבר בחרתי…


 

 

טיול של אחר הצהריים בסתיו

 

 

סוף שבוע דיכאון, תחילת שבוע מאותגר…

הימים האחרונים היו די מדכאים.

עודד לא מרגיש טוב וזה די מנטרל את היכולת שלנו לעשות דברים ביחד. או לחוד. או בכלל.
יש משהו בתחושת החיבור המאולץ הזה בינינו, כל רגע כל הזמן, כל ה'ביחד גם בטוב וגם ברע' הזה, שהוא מאד טוב כשטוב, אבל מאד רע כשרע…
לפעמים פשוט צריך את האלמנט החיצוני הזה שייתן פרספקטיבה ואיזון ויאפשר לאוורר ולשפר, ובימים האחרונים אני מאד מתקשה למצוא אותו.

אחרי שביום חמישי הלכתי לקנות לי מגפיים לבד, ביום שישי הלכתי לבד לקנות מצרכים כדי להכין לחולה הפרטי שלי מרק בשר, על פי הזמנתו.

מכיוון וחוש הרפתקנות לא מוסבר לקח אותי לכיוון הפוך מהסופר הקבוע שלנו (איזה קטע שכבר יש לנו סופר 'קבוע', אה?) מצאתי במקרה לגמרי שוק קטן ומקסים בפארק ליד הכנסייה שקרובה אלינו.

מגוון הדוכנים בשוק נע בין גבינות, יינות, פירות וירקות אורגניים, לבין בגדים מצמר אלפקות ופרוות כבשים (או משהו בסגנון). בקצה אחד של השוק עמד דוכן של 'ספרית השוק' שביצעה תספורת מול מראה מאולתרת ובקצה האחר דוכן גדול וריחני של צליית דגים שלמים על פחמים. אין בי את היכולת לתאר את הפסטורליות, גם אם הייתי ממש מנסה…

אז במקום לנסות, רכשתי בשר מעולה (שבדיעבד התגלה כבשר כבש, איכותי בהרבה מהנדרש למרק) ויחד עם ירקות טריים מהשוק של הטורקי ואובר-פיתה (אני מצטערת, אין דרך אחרת לתאר את הספק-פיתה-ספק-ג'בטה שגובהה מחצית מגובהי הזו…) שבתי לביתי לבשל לבעלי.

לפני זה עוד הכרחתי אותו לקום קצת ולעשות טיול בשמש שהחליטה לצאת לה פתאום אל הפארק, לנשום קצת אויר ולספוג אוירה.

הפרצופים שקיבלתי כל הדרך גרמו לי להצטער על היוזמה הזו.

וממש ככה, בלי שום אירועים נוספים, חלף לו כל השישי.

בשבת נסענו לניצה, אשת הקשר שלנו לענייני בירוקרטייה, לפגישת עבודה ראשונה. הרבה עבודה לא הייתה שם, הרבה תשובות בנוסח 'טוב, צריך לגשת למשרדים של הרשויות ולבדוק' דווקא כן…

עודד הרגיש כל כך רע שקיבלתי פרצופים לפני, קיבלתי פרצופים אחרי וקיבלתי פרצופים גם במהלך. אבל לפחות קבענו להתחיל עם הסידורים האמיתיים בשני על הבוקר.

וממש ככה, בלי שום אירועים נוספים, חלפה לה גם כל השבת.

אתמול, יום ראשון ה-3 לאוקטובר חל ברחבי המדינה יום החג לאיחוד גרמניה.
אחרי שחיכיתי לזה כל השבוע, ובעיקר מאז פרוץ הדיכאון הגדול בחמישי, הגענו למוקד החגיגות בשער ברנדנבורגר וגילינו שאי אפשר להכנס עם סומו. אז הסתובבנו על עקבותנו ושבנו לדירה.

כרגיל, קיבלתי פרצופים לפני, קיבלתי פרצופים כל הדרך, וקיבלתי פרצופים גם שם. אז כדי לאזן את הכוחות, כל הדרך חזרה, סיפקתי את הפרצופים בעצמי. כי גם אני יכולה. וגם לי קצת נמאס.

וגם ראשון עבר.

היום על הבוקר (אפילו הקדמנו בשלושת רבעי שעה – כמה לא אופייני) נפגשנו עם ניצה ב- Bürgeramt, שזה סוג של סניף של העירייה, שקיים בכל רובע ובו עושים מיני סידורים כגון רישום מגורים.

באופן מפתיע הם הצליחו לבצע לנו את הרישום למרות כל הכאב ראש שעשינו להם עם כל שינויי השמות שלנו, ואפילו עשו זאת בצורה יעילה ומהירה יחסית. מה שנטע בנו תקווה שאולי יימשך לנו רצף המזל, ונוכל לשנות לעודד את שם המשפחה באופן רישמי באותה הקלות.

אבל החלק החשוב הוא שיצאנו משם עם אישור התושבות המבוקש, שאיתו אנו יכולים לפתוח חשבון בנק ולבצע את רוב הסידורים האחרים.

עודד הרגיש בשלב הזה כבר כל כך רע, שבעידודה של ניצה, פנינו לחפש לו רופא שיסכים לראותו כמקרה חירום. במזל, מצאנו אחד כזה, שגם היה נחמד ומקצועי לעילא והעלה את עודד על סטרואידים ואנטיביוטיקה במיידי.
אז כנראה שהוא לא סתם עושה פרצופים, יש לו ברונכיט קשה שטיפסה על הצטננות והוא אמור לנוח לפחות חמישה ימים.

חבל אבל שהוא לא באמת יכול לנוח, כי יש לנו עוד מלא סידורים…

משם המשכנו לבית המשפט כדי להגיש בקשה רישמית לשינוי שם משפחה. איףףףף, אם חשבתי שבישראל זה כאב ראש שצריך לחכות 7 שנים בין שינוי שם אחד למשנהו, פה זה ממש סיפור מההפטרה…

ניצה הייתה צריכה להסביר את כל הסיפור שלנו איזה מיליון פעם, למיליון פקידים שונים, למלא מיליון טפסים שונים עם פרטים שרק אלוהים יודע מה הקשר שלהם למקרה האמור, ולהמציא בערך מיליון מסמכים רישמיים כדי לגבות את כל הסיפור הזה.

אז נשאר לנו כמה מסמכים שאנחנו עוד צריכים לספק, אבל לפחות הבקשה הוגשה ושעון העצר הופעל על תקופה של מקסימום רבע שנה, עד שבית המשפט יספק החלטה האם הוא מאשר לעודד להחליף שם משפחה… גם כן סוג של וי…

בשלב הזה שלושתנו כמה היינו מרוטים וגמורים והחלטנו לסיים את היום הזה. למחר קבענו להפגש שוב ב- Bürgeramt, כדי להוציא תעודת יושר ואז לפתוח חשבון בנק ולהרשם לקופת חולים. כל זאת, כמובן, מתוך הנחה שאני לא ממשיכה את כל התהליך הזה על תקן אלמנה…

הגענו הבייתה ועודד ישר הלך לנוח, ואני מבלה זמן איכות עם סומו, שנראה שמאד התגעגעה אלינו כשלא היינו פה. לא נראה לי שיהיה איזשהו שינוי או התפתחות בסטטוס הזה עד מחר.

וזהו, גם יום שני חלף עבר…

 

בסוף יהיה טוב, אה?
מוכרח להיות.