החודשים כבר הפכו לימים

נראה לי כאילו לפני רגע אמרתי למישהו שעוד ארבעה חודשים אנחנו טסים.
ורגע אחד לפני זה, אבל ממש לא מזמן, כל הרעיון הזה עוד היה נראה לי לא הגיוני.
והחודשים הפכו לשבועות, והשבועות הפכו לימים וממש בקרוב הם יהפכו לשעות.
עוד 11 יום, בלילה שבין ראשון לשני.
זהו, אנחנו עוזבים.

לפני קצת יותר משלוש שנים שנים, כמה שבועות אחרי החתונה שלנו, עודד ואני נסענו במיוחד להורים שלי לצפון כדי לפגוש את טל ואישתו שהגיעו לביקור מבזל. בזל שוויץ, לא צפון תל אביב.
אני זוכרת מה לבשתי (את השמלה השחורה שקניתי בסאמר סקול בחנות של בגדי ילדים, ושוב הייתה טובה עליי), אני זוכרת איפה ישבנו (ב-BP בצומת הזו ליד חוצות המפרץ) ואני זוכרת שהייתי עצבנית כי ששכחתי את הטבעת נישואים שלי בבית אחרי שהורדתי אותה כדי לשים קרם בשיער.
ואני לא זוכרת על מה בדיוק דיברנו. אני זוכרת באופן כללי ששאלתי את טל אם הוא לא מתכנן לחזור לארץ והוא אמר לי שהוא לא רוצה לחזור כי אין מה להשוות את איכות החיים. ששם יש לו הרבה יותר ממה שיכול להיות לו פה.

ואני זוכרת את הרגע הזה שחשבתי שאני גם רוצה יותר. שאני לא רוצה יותר להתפשר.

ואחרי זה דיברתי על זה עם עודד, ובפעם הראשונה מאז שהתחלנו לצאת הוא אמר שאולי לעבור לחו"ל זה לא רעיון כזה גרוע.
ובדקנו את העניין,
וסיפרנו לכולם,
ושינינו תוכניות,
ועשינו חדשות,
וחלמנו על חיים חדשים בברלין.

ואיפשהו, קצת אחרי שכל הסיפור הזה יצא מכלל שליטה, הבנתי שזה לא הולך לקרות.
הבנתי שעודד לא רוצה להגיד לי את ה'לא' הזה, והבנתי שאני לא רוצה להגיד אותו לעצמי, אבל התחלתי להפנים שבין אם נודה בזה או לא, התוכנית הזו גדולה עלינו. היא לא הולכת לקרות.

והחיים המשיכו.
ועזבנו את הדירה הנוראית (העאלק זמנית) בדרך השלום
ועברנו לדיזינגוף
וחזרנו לבנות את החיים במקום לחלום על חיים אחרים
ומצאנו לעצמנו חלומות אחרים, שחלקם התגשמו וחלקם לא
ולפחות אני, קברתי את החלום ההוא. העדפתי לשכוח אותו.

"הכל התחיל מחיים מסוכנים להפליא… מלאי ביטחון, ללא אכזבות ונטולי סיכונים"

והפעם הראשונה מאז שבאמת באמת רציתי משהו, כמו שרציתי אז לעבור לברלין, הייתה כשניסיתי להתקבל לשנקר. זה נשמע עלוב בעיניי להגיד שעד אז רק תיפקדתי ובאותו הרגע חזרתי לחלום. זה נשמע קורבני. אבל ככה הרגשתי.
הרגשתי שעוד פעם נפתחת בפניי הדלת לחיים בלי התפשרויות.

ולא התקבלתי.

ויום אחד אני עוד אחפור עם עצמי להבין עד כמה זה כאב לי וכמה זה פגע בי.
אבל מה שאני יודעת כבר היום, עוד לפני שנתתי לעצמי להכיר בכל המהלומה הזו, זה שהרגשתי שכבר אין לי מה להפסיד.
והחזרתי את רעיון ברלין לשולחן הדיונים.

כשדיברתי עם נטי וסיפרתי לה על הרעיון והתייעצתי איתה אם לספר להורים, אמרתי לה שאני לא אוכל להסתכל להם בפנים אם זה שוב ייכשל.
שוב רוני והג'וקים שלה… שוב תכונית גדולה שלא תצא לפועל…
אבל בכל זאת סיפרתי להם.
והם דווקא מאד תמכו.
והכל התחיל מההתחלה.

רק שהפעם אני לא באמת האמנתי.

כל פעם שעודד ואני דיברנו על זה, איפשהו במאחורה של הראש חשבתי שגם הפעם הרעיון יתמוסס.
וכל פעם שסיפרתי על זה למישהו, הכנתי את עצמי לרגע שאני אצטרך להשפיל מולו עיניים ולהגיד "כן, בסוף זה לא יוצא לפועל"
וכשהזמנתי את הכרטיסי טיסה חשבתי על הכסף שיעלה לבטל אותם
וכשהודענו לבעל הדירה חשבתי על איזה באסה יהיה לחפש דירה אחרת.

וככה זה כבר כמה חודשים.
אבל החודשים הפכו לשבועות, והשבועות הפכו לימים וממש בקרוב הם יהפכו לשעות.
עוד 11 יום, בלילה שבין ראשון לשני.
זהו, אנחנו עוזבים.

ובכל זאת אני מרגישה צורך לסייג – אלא אם משהו לא צפוי יקרה…

"הכל היה מהיר,
הכל היה נמהר,
לא ידעתי מה לחשוב,
במקום להיות זהיר הייתי מאושר
ואמרתי רק – למה לא?"