תגית: שווקים

סוג של התקדמות

טוב, אז למקרה שזה מפתיע מישהו, ושבאמת צריך לכתוב את זה – קיבלנו 'לא' על הדירה שרצינו. עוד דחייה אחת לרשימה ההולכת ותופחת למימדי הפטאתי. לא יודעת במה היה עסוק ההוא שאחראי על הניסים, אבל לכל כיוון שהסתכלתי לא כל כך הצליח לו בחנוכה הזה…

 

ועתה, כפי שאני רואה זאת לפחות, שתי אלטרנטיבות –
להשבר. מה שבאמת ובתמים חשבתי שיקרה.
או למצוא דרכים, מוזרות וחסרות סיכוי ככל שיהיו, להתחזק.

אז הנה הניסיון הנואש שלי לבחור באופצייה השנייה –
אני מנסה, לא יודעת איך זה יילך או כמה זמן זה יחזיק, למצוא כל יום משהו אחד טוב שהסתדר לנו מאז שהגענו. דבר אחד שמשמח אותי. סיבה אחת להשאר.

היום זה היה הקניות בסופר.

הקנייה הראשונה שערכנו בסופר מקומי לאחר הגעתנו הביאה אותי אל סף דמעות.
שום דבר לא היה נראה לי מוכר, לא מצאתי את המוצרים שאני רגילה אליהם, ותחושה מייאשת שאני הולכת לסיים את חיי מתזונה שמורכבת בלעדית מקורנפלקס של קלוגס ושוקולד של קינדר אפפה אותי מבלי מנוח.

לא לדבר על זה שלפסטה ברוטב שמנת ובטטה שהכנתי כשבוע מאוחר יותר היה טעם של חרא. בעצם לא. 'טעם של חרא' מרמז שהיה לה איזשהו טעם. אני עד היום לא יודעת מה זה המרכיבים שקניתי שם בשביל להכין אותה, אבל טעם בפירוש לא היה שם. כלום. נאדה. קרטון. גורנישט.

מחר אני מתכננת להכין מרק מושקע מאד לקראת הסופ"ש.

השבוע כבר הכנו מרק אחד משביע ומצויין, ואת קניית המצרכים בשבילו, כמו גם את הקנייה היום, ערכנו בסופר מקומי, ללא מילון צמוד ובלי טעויות נראות לעין. ואני מדברת על רמת דיוק של שורש פטרוזיליה לעומת שורש סלרי (שבאמת לא הייתי מבדילה בינהם במראה, אם לא היה כתוב), של עדשים אדומות אורגניות ושל לא לקנות אבקת מרק שמכילה צבעי מאכל ומונוסודיום גלוטומט (שאפילו בעברית אני לא בטוחה שכתבתי את זה נכון).

הסתובבתי היום בסופר, עם עגלת הקניות המדוייקת והמגרה שלי, בין המעברים שאני מכירה כבר כמעט בעל פה, את מעט גימגומי הנימוס ההכרחיים עם הקופאי ניהלתי בגרמנית מהוססת ובאופן כללי, מלבד המבחר הרחב בהרבה, ההרגשה לא הייתה מאד שונה מבסניף ה-AM:PM בדיזינגוף.

זה גם סוג של התקדמות, לא?

צעד צעד, בסוף עוד יהיה טוב…

ובתוכניתנו מחר – מתכון למרק מושקע מאד לקראת הסופ"ש.

 


מודעות פרסומת

נראה לי שכבר קר…

כל הזמן אומרים לי, מה עם הבלוג? מתי תעדכני אותו?
ואני כל הזמן אומרת, כן, אני יודעת שהרבה זמן לא כתבתי, זה יקרה מתישהו.

הרבה זמן לא כתבתי…
כמעט חודשיים לא כתבתי!
אנחנו פה קצת יותר מחודשיים, וכמעט חודשיים לא כתבתי!
ללא ספק, אם מישהו מחפש אותי כדי להגיש לי את פרס הבלוגרית המסורה, תגידו לו שאני עסוקה.
בלמצוא תירוצים למה לא כתבתי…

המון דברים קרו בחודשים האלו, כמו שניתן רק לצפות מחודשיים בעיר/ארץ חדשה. רובם בטח התחמקו להם במשעול היומיום ועל חלקם עוד בטח אכתוב בהרחבה פעם. על כל השאר, הנה רשימה מאולתרת:

התחלנו לחפש דירה. לא כל כך הצליח לנו.
הסתיו עבר. גם אנחנו, מהדירה הראשונה שלנו אל דירה זמנית אחרת.
המשכנו לחפש דירה. עדיין בלי הצלחה יתרה.
טיילנו בטיר-גארטן, טיילנו בפסטיבל אורות ברלין. הבטחנו כל הזמן שהשבוע עושים את הסיור של אלטרנטיב ברלין. לא עשינו אותו עדיין.
אכלנו במסעדה מיצרוקאית (לא החליטה אם היא מיצרית או מרוקאית) בקרויצברג. אכלנו במסעדה רוסית בפרידריכסהיין. התאהבנו לחלוטין בפרידריכסהיין. אבל עדיין לא הצלחנו למצוא בה דירה.
קיבלתי ויזה לשלוש שנים. הצלחנו לשנות לעודד את השם משפחה.
התחרפצנו מניצה. התרגלנו לניצה. היינו צריכים אותה, אז לא נטשנו אותה ואז התחרפצנו ממנה קצת עוד.
פיתחנו מסורת של בראנץ' בפרידריכסהיין ביום ראשון. לא הדלקנו נרות שבת אפילו פעם אחת.
היינו בהופעה של קרודר אנד דורפמייסטר. היה שש. נפגשנו עם איתי. היה אחת עשרה.
ראינו דירות. הגשנו מועמדות לדירות. נכון לעת כתיבת שורות אלו, לא השגנו אף דירה.
בישלנו מעט. קנינו הרבה. בעיקר בגדים לחורף.
הכנתי חבילה ליומולדת של שירה. קיבלתי חבילה מהארץ.
שיגעתי את עודד עם תוכניות להכין ויינאכט-קאלנדר (מעין טבלת ייאוש עד חג המולד עם מתנה לכל יום).
ויתרנו על התוכניות מטעמי תקציב.
למדתי לסרוג. למדנו לשעשע את עצמנו בלי אינטרנט.
על מי אנחנו עובדים? פיתחנו קשרי ידידות חמה עם האינטרנט קפה של הטורקים.
הגשנו לג'וב סנטר את כל המסמכים וחיכינו לקבלת האישור הסופי בדואר. אתמול ראינו שכבר נכנס לנו מהם כסף. האישור עדיין לא הגיע.
היינו בהפגנה של אנטי-פאשיסטיים-אנרכיסטיים. הרגשנו נורא מקומיים.
בילינו מלא זמן איכות עם סומו. השבוע סוף סוף רשמנו אותה בעירייה ומצאנו לה וטרינר.
חששנו מהחורף.
חיכינו לחורף.
הוא הגיע…

זה סוד מאד ידוע במשפחה הגרעינית הקטנה שלנו, שבעוד שאני מסתדרת בצורה נדירה עם קור ונהיית ביצ'ית מהגיהנום בחום, עודד מתמודד מצויין עם חום בעזרת מזגן ומתמודד לא כל כך מצויין עם קור, בעיקר על ידי רגשי הכבוד והמורא הרב שהוא חש כלפיו. כן, מורא זו המילה הנכונה.

מהרגע שנחתנו כאן, כשהטמפרטורות עוד שיכשכו להן להנאתן באיזור העשר, עודד כבר שאל אותי "מותר לי להגיד שכבר קר?”

וכל פעם עניתי לו "לא, זה עוד לא קר. הקר עוד יבוא".

וככה העברנו את החודשיים האלו.

הטמפרטורות עשו עבודה נפלאה בלהצטמצם בצורה הדרגית, כל יום הביא עימו מספרים חדשים ונמוכים יותר בתחזית מזג האוויר, וגם בימי רוחות וגם בימי גשם, עוד לא הרשתי לעודד להתבכיין. זה עוד לא קר. הקר עוד יבוא. אם נתבכיין עכשיו מה נעשה במינוסים הגדולים?

והימים עברו וניצני שווקי חג מולד החלו להפציע בכל פינה של העיר. ובשבועות האחרונים נראה כאילו מזג האוויר אמר "כוס-אוחתכ עם ההתקררות ההדרגתית הזו. אין לי כוח. חורף. ו-ע-כ-ש-י-ו!”.

והדרך מהדירה אל תחנת האו-באן הקרובה, שעוברת דרך גשר ארוך ופתוח למשבי רוח אכזריים, הפכה מייגעת מנסיעה לנסיעה. והמסגרת מתכת של המשקפיים כבר התחילה לעשות לי כוויות קור על גשר האף. והתחלנו להבין את המשמעות של כאבים במפרק הלסת ועל ללכת בלי כובע כבר בכלל לא חולמים. אבל זה עוד לא קר. רק צונן. קריר.

ואתמול, ערב נר ראשון, הלכנו להדליק נרות עם החב"דניקים בשער ברנדנבורג.

בדרך, השעון הענק שתלוי על הבניין ליד התחנה של 'ג'אונוביץ ברוקה' הראה על מינוס תשע מעלות. הצ'יל פקטור (מה מרגיש בחוץ, בשקלול רוחות ומיני מזיקים) בתחזית מזג האוויר לעומת זאת, הראה על מינוס 18.

שגריר ארצות הברית בגרמניה נאם עם אף אדום מקור במשך שלוש שניות ואז המציא איזה תירוץ לחזור למשרד המחומם. לחב"דניקים, עם הכובעים שלהם שאפילו לא מכסים את האוזניים, זה היה נראה כאילו זה לא מזיז, והם המשיכו עם התוכנית האומנותית באין מפריע. עם ישראל חי.

לנו זה היה קצת יותר מידי. סיפרנו לעצמנו שזו סומו שקר לה, והיא קצת חולה וצריך להחזיר אותה הביתה, אבל בינינו, זה היה לנו קצת יותר מידי. דפקנו כמה צילומים של החנוכייה על רקע השער (באמת שקצת התרגשתי) ואצנו חזרה אל התחתית עוד לפני שהם ממש הדליקו את הנרות…

בדרך הביתה קנינו סופגניות בדנקן-דונאטס, ובבית הדלקנו ביחד את החנוכייה המאולתרת שהכנתי (היום אני אסיים להכין את היפה שתיכננתי). שרנו שיר ורבע, והתפננו לאכול טורטליני ברוטב שמנת ושינקין ולסרוג. הרגשנו מאד מחוברים למסורת…

הבוקר קמתי לעיר לבנה.
הכל מכוסה שלג, שממשיך לרדת בלי הפסקה, כמו שמיכה רכה ובלתי נגמרת.
עודד עוד ישן. סומו מתכרבלת על הספה לידי.

נראה לי שבשקט בשקט,
בלי שאף אחד ישמע,
אפשר להגיד שכבר קר.

 

הגיע החורף…

 

 


 

 

סוף שבוע דיכאון, תחילת שבוע מאותגר…

הימים האחרונים היו די מדכאים.

עודד לא מרגיש טוב וזה די מנטרל את היכולת שלנו לעשות דברים ביחד. או לחוד. או בכלל.
יש משהו בתחושת החיבור המאולץ הזה בינינו, כל רגע כל הזמן, כל ה'ביחד גם בטוב וגם ברע' הזה, שהוא מאד טוב כשטוב, אבל מאד רע כשרע…
לפעמים פשוט צריך את האלמנט החיצוני הזה שייתן פרספקטיבה ואיזון ויאפשר לאוורר ולשפר, ובימים האחרונים אני מאד מתקשה למצוא אותו.

אחרי שביום חמישי הלכתי לקנות לי מגפיים לבד, ביום שישי הלכתי לבד לקנות מצרכים כדי להכין לחולה הפרטי שלי מרק בשר, על פי הזמנתו.

מכיוון וחוש הרפתקנות לא מוסבר לקח אותי לכיוון הפוך מהסופר הקבוע שלנו (איזה קטע שכבר יש לנו סופר 'קבוע', אה?) מצאתי במקרה לגמרי שוק קטן ומקסים בפארק ליד הכנסייה שקרובה אלינו.

מגוון הדוכנים בשוק נע בין גבינות, יינות, פירות וירקות אורגניים, לבין בגדים מצמר אלפקות ופרוות כבשים (או משהו בסגנון). בקצה אחד של השוק עמד דוכן של 'ספרית השוק' שביצעה תספורת מול מראה מאולתרת ובקצה האחר דוכן גדול וריחני של צליית דגים שלמים על פחמים. אין בי את היכולת לתאר את הפסטורליות, גם אם הייתי ממש מנסה…

אז במקום לנסות, רכשתי בשר מעולה (שבדיעבד התגלה כבשר כבש, איכותי בהרבה מהנדרש למרק) ויחד עם ירקות טריים מהשוק של הטורקי ואובר-פיתה (אני מצטערת, אין דרך אחרת לתאר את הספק-פיתה-ספק-ג'בטה שגובהה מחצית מגובהי הזו…) שבתי לביתי לבשל לבעלי.

לפני זה עוד הכרחתי אותו לקום קצת ולעשות טיול בשמש שהחליטה לצאת לה פתאום אל הפארק, לנשום קצת אויר ולספוג אוירה.

הפרצופים שקיבלתי כל הדרך גרמו לי להצטער על היוזמה הזו.

וממש ככה, בלי שום אירועים נוספים, חלף לו כל השישי.

בשבת נסענו לניצה, אשת הקשר שלנו לענייני בירוקרטייה, לפגישת עבודה ראשונה. הרבה עבודה לא הייתה שם, הרבה תשובות בנוסח 'טוב, צריך לגשת למשרדים של הרשויות ולבדוק' דווקא כן…

עודד הרגיש כל כך רע שקיבלתי פרצופים לפני, קיבלתי פרצופים אחרי וקיבלתי פרצופים גם במהלך. אבל לפחות קבענו להתחיל עם הסידורים האמיתיים בשני על הבוקר.

וממש ככה, בלי שום אירועים נוספים, חלפה לה גם כל השבת.

אתמול, יום ראשון ה-3 לאוקטובר חל ברחבי המדינה יום החג לאיחוד גרמניה.
אחרי שחיכיתי לזה כל השבוע, ובעיקר מאז פרוץ הדיכאון הגדול בחמישי, הגענו למוקד החגיגות בשער ברנדנבורגר וגילינו שאי אפשר להכנס עם סומו. אז הסתובבנו על עקבותנו ושבנו לדירה.

כרגיל, קיבלתי פרצופים לפני, קיבלתי פרצופים כל הדרך, וקיבלתי פרצופים גם שם. אז כדי לאזן את הכוחות, כל הדרך חזרה, סיפקתי את הפרצופים בעצמי. כי גם אני יכולה. וגם לי קצת נמאס.

וגם ראשון עבר.

היום על הבוקר (אפילו הקדמנו בשלושת רבעי שעה – כמה לא אופייני) נפגשנו עם ניצה ב- Bürgeramt, שזה סוג של סניף של העירייה, שקיים בכל רובע ובו עושים מיני סידורים כגון רישום מגורים.

באופן מפתיע הם הצליחו לבצע לנו את הרישום למרות כל הכאב ראש שעשינו להם עם כל שינויי השמות שלנו, ואפילו עשו זאת בצורה יעילה ומהירה יחסית. מה שנטע בנו תקווה שאולי יימשך לנו רצף המזל, ונוכל לשנות לעודד את שם המשפחה באופן רישמי באותה הקלות.

אבל החלק החשוב הוא שיצאנו משם עם אישור התושבות המבוקש, שאיתו אנו יכולים לפתוח חשבון בנק ולבצע את רוב הסידורים האחרים.

עודד הרגיש בשלב הזה כבר כל כך רע, שבעידודה של ניצה, פנינו לחפש לו רופא שיסכים לראותו כמקרה חירום. במזל, מצאנו אחד כזה, שגם היה נחמד ומקצועי לעילא והעלה את עודד על סטרואידים ואנטיביוטיקה במיידי.
אז כנראה שהוא לא סתם עושה פרצופים, יש לו ברונכיט קשה שטיפסה על הצטננות והוא אמור לנוח לפחות חמישה ימים.

חבל אבל שהוא לא באמת יכול לנוח, כי יש לנו עוד מלא סידורים…

משם המשכנו לבית המשפט כדי להגיש בקשה רישמית לשינוי שם משפחה. איףףףף, אם חשבתי שבישראל זה כאב ראש שצריך לחכות 7 שנים בין שינוי שם אחד למשנהו, פה זה ממש סיפור מההפטרה…

ניצה הייתה צריכה להסביר את כל הסיפור שלנו איזה מיליון פעם, למיליון פקידים שונים, למלא מיליון טפסים שונים עם פרטים שרק אלוהים יודע מה הקשר שלהם למקרה האמור, ולהמציא בערך מיליון מסמכים רישמיים כדי לגבות את כל הסיפור הזה.

אז נשאר לנו כמה מסמכים שאנחנו עוד צריכים לספק, אבל לפחות הבקשה הוגשה ושעון העצר הופעל על תקופה של מקסימום רבע שנה, עד שבית המשפט יספק החלטה האם הוא מאשר לעודד להחליף שם משפחה… גם כן סוג של וי…

בשלב הזה שלושתנו כמה היינו מרוטים וגמורים והחלטנו לסיים את היום הזה. למחר קבענו להפגש שוב ב- Bürgeramt, כדי להוציא תעודת יושר ואז לפתוח חשבון בנק ולהרשם לקופת חולים. כל זאת, כמובן, מתוך הנחה שאני לא ממשיכה את כל התהליך הזה על תקן אלמנה…

הגענו הבייתה ועודד ישר הלך לנוח, ואני מבלה זמן איכות עם סומו, שנראה שמאד התגעגעה אלינו כשלא היינו פה. לא נראה לי שיהיה איזשהו שינוי או התפתחות בסטטוס הזה עד מחר.

וזהו, גם יום שני חלף עבר…

 

בסוף יהיה טוב, אה?
מוכרח להיות.