תגית: רשויות

צעדים ראשונים למהגר לברלין

סלון הדירה שלי עולה על גדותיו מארגזים קרועים וריקים של איקאה ושלל רשתות ריהוט ואלקטרוניקה אחרות. בפינות הנדירות בהן לא ממוקמים ארגזים, ישנם בגדים, שבמצבם הטבעי אמורים להיות בארון, אך כרגע אין להם משכן שכזה. כדי להשלים את הקומפוזיציה מפוזרים אלפי פירורי קלקר מאחת האריזות שסומו התעללה בהן למוות.

אבל אם מאמצים ראייה קצת פחות פולנית (יותר בלאגניסטית, יותר חיובית…) ניתן לראות בין לבין גם איים קטנים של אושר. יש לי ספה. לגמרי שלי. שעומדת, אפורה ויפהפייה, וכולה הבטחה ותקווה לאנשים שעוד יבואו לבקר אותי. ויש לי מנורה עומדת, ושולחן מחשב, ואהיל שאמא שלי ישבה והצמידה לו פרח פרח, ופתיתי השלג של סומו מעטרים את השטיח שלי שתואם לוילונות שאבא תלה לי.

יש לי בית.

יש לי מטבח שעושה לי חשק לבשל 24 שעות ביממה. ולמרות שכרגע עומדת במרכזו מזוודה ענקית שאין לי מקום אחר לשים, הוא חם ומזמין ונודף ריחות של בישולים ביתיים. ואני לא יכולה לעבור על פני פינת האוכל המקסימה שלי בלי לפנטז על כל הבקרים שנשב בה לפני הלימודים, עם כוס קפה מהמקינטה האדומה שלי. ואני לא יכולה לטגן חביתה, על סט הסירים והמחבתות ה-הו-כה-משובח-שלי, מבלי להפליג במחשבות שעל זה בדיוק חלמתי. לזה בדיוק חיכיתי.

יש לי בית בברלין.

אז אני מוצאת את עצמי יושבת לי בסלון דירתי המעוצבת (מעוצבת בקרעי ארגזים, אבל אל תהיו קטנוניים), על הספה שקניתי והיא לגמרי שלי, מוקפת בתחושת בית ושייכות, וכותבת פוסט שכותרתו "צעדים ראשונים למהגר לברלין". מי כמוכם יודע שכבר לא האמנתי שזה יגיע…

ואולי כדי לעשות סדר לכל מי שעדיין לא שמע את הסיפור המלא, זה הגיע בדיוק שלושה ימים לפני הכריסמס. וזה התחיל כמו עוד אחת משישים ושתיים הדירות שהלכנו לראות. לא היתה שום סיבה להאמין שהפעם זה יהיה שונה.

אבל זה היה. באמת שעד נכון לרגע זה אין לי שום שמץ של מושג מה הפך את זה להיות שונה, אבל משהו הסתדר שם לכיוונינו. הסוכנת הכוסית שהראתה לנו את הדירה הייתה ממש ממש נחמדה אלינו, התנאים של חברת הניהול התאימו למה שיכולנו להציג, וכולם היו ממש לחוצים לסגור את העסקה הזו לפני שיוצאים לחופשת החג. וכך יצא שבדיוק יום לפני ערב חג המולד, בדיוק יום לפני שההורים היו מתוכננים לנחות אצלי לביקור עידוד וניחום על זה שאנחנו לא מוצאים דירה, חתמנו על חוזה. ובא לציון גואל.

ויום למחרת, בשיא המינוס 12 מעלות, נחתו פה, כמו זוג מושיעים, ההורים שלי. וכבמטה קסם העולם חזר להיות הגיוני שוב.

את ערב החג חגגנו בארוחה חגיגית שערכתי בדירה הזמנית שלנו. הזמנו את איתי גם, ובשילוב עם ההורים שלי, האוכל המשובח (אם יורשה לי להעיד כך בעצמי), היין והחברה הנעימה, היה ערב מקסים. היה גם עוד איזשהו תיכנון לנסוע לשמוע את מיסת החצות בברלינר-דום, אבל כולנו היינו פשוט מותשים מדי.

המשך השבוע היווה טלטלה מנטלית מתובלת בהמון איקאה. למעשה, חוץ מסוף השבוע הארוך של החג, בו בעיקר טיילנו בעיר והשווצנו להורים במה שמרגיש כמו החצר הפרטית שלנו, בשאר הזמן היינו עסוקים בקניית רהיטים לדירה, או בהרכבתם. או בפתיחת ארגזים. או בדחיסת ארגזים לחדר האחסון הקטן שלנו, בהמתנה לזריקה בפח הניירות שעלה על גדותיו כבר.

ומילה על ההורים שלי –
אני מודה, במידה רבה של בושה, שלא רבות היו הפעמים בחיי בהן פניתי אל ההורים שלי לתמיכה. וגם בפעמים שכן עשיתי זאת, לעיתים נדירות מאד חיפשתי תמיכה נפשית, אם אתם מבינים את כוונתי… קשה לי בדיוק לשים את האצבע על מה הפך ככה את הקלפים מאז שהגעתי הנה, אבל כמעט ארבעה חודשים לאחר מכן, ואני מחשיבה את ההורים שלי כאחד הסלעים היציבים בחיי.
שני התומכים הכי גדולים שיכולים להיות לי. שני החיזוקים הכי גדולים שעכשיו יש לי.

יותר מהכל זה הרגיש שהביקור שלהם סבב סביב מטרה אחת בלבד – לאהוב אותי, לשמח אותי, לחזק אותי, להכיל אותי, ובעיקר לראות אותי. ממש לראות אותי, כמו שבארץ יותר מידי פעמים הרגשתי שלא רואים אותי.
בכל שבבי הרגעים הקטנים, בהם הם התלהבו מדברים שלא אופיינים להם, עשו דברים שלא אופיינים להם, הם רק הבהירו לי יותר מהכל – אנחנו כאן בשבילך. במובן הכי אמיתי ובסיסי של המילה.

ואין לי מילים להסביר כמה זה מחזק אותי. את הכוח שזה נותן לי להמשיך בהרפתקאה הזו ולהלחם על האושר שלי. וכמו שכבר כתבתי להם, הייתי רוצה להגיד שאני מקווה שיום אחד אני אוכל לתת גם לילדים שלי את התמיכה והאהבה שהם נותנים לי, אבל יותר מזה, אני מקווה שיום אחד אני אוכל לגרום להם להתגאות בי, ולדעת שזה היה כידאי.

וככה עבר שבוע הביקור שלהם. והפרידה, כמו שאפשר רק לתאר, הייתה קשה ועצובה. לא עזרה לזה העובדה שבימים האחרונים לביקור גם אני, אבל בעיקר עודד, נכנסנו קצת למרה שחורה, ולדירה הייתה בעיה של חימום, והיה עוד כל כך הרבה דברים לעשות לפני שהיה אפשר כבר ממש לעבור אליה.

אבל בערב השנה החדשה (די מחוסר ברירה ומאירגון לא נכון של הזמן, אבל מה זה משנה) כבר ישנו את הלילה הראשון שלנו בדירה. ולאט לאט, עם פגישות עם איתי והחימום שהסתדר והמטבח שלבש צורה והנפש שהתרגלה, התחלנו להתאהב בדירה. וזו אהבה שהולכת וגדלה כל יום, עם כל ארגז שאנחנו זורקים.

וזה הדבר הכי גדול שהשתנה מאז הפעם האחרונה שכתבתי, אבל זה רחוק מלהיות הדבר היחד.

סיימנו בשעה טובה את כל הסידורים הבירוקרטייים שקשורים למעבר.
רבנו עם ניצה.
מטעמי דיפלומטיות השלמנו עם ניצה, אבל לשמחתנו הרבה, סיימנו איתה ולא נראית לעין סיבה לחזור להיות עימה בקשר.
נולד לי אחיין. קטן ומקסים ושמו בישראל, איתן.
התחילה שנה חדשה.
התחלנו ללמוד גרמנית.
הכרנו עוד חברים.
בישלנו.
הסתובבנו.
ביקרו אותנו.
סימנו המון המון וי, ברשימת המשימות האימתנית.

אבל יותר מהכל, ואין מה לעשות, זה עדיין מרגיש כמו הדבר הכי חשוב, יש לנו בית! יש לנו בית בברלין!

ועכשיו, ממעמקי סלוני המעוצב, אני יכולה לשבת ברוגע, ולאט לאט, לכתוב לכם כל פעם על משהו אחר.
כי כמו ששירה כבר אמרה מזמן, אבל רק עכשיו אני מרגישה את זה –
כנראה שאני וברלין זה לתמיד.

 

 

 

סודוקו מהגיהנום

לא כתבתי כבר קצת פחות משבוע, וזה נראה כאילו עברה שנה.
עברה פה ללא ספק כמות טופסולוגיה לשנה, זה בטוח…

ביום שלישי בבוקר, כמתוכנן, נפגשנו עם ניצה שוב Bürgeramt כדי להוציא את תעודת היושר. לפחות ממה שלנו יצא לראות, ה-Bürgeramt במחוז שלנו עובד בצורה מאד יעילה ומסודרת וגם הפעם לא היינו צריכים לחכות הרבה בתור. נכנסנו לפקידה, הצגנו לה את המסמכים, היא הגישה בקשה לבון לקבל מידע יושר על עודד, וידאה שהתעודה שתגיע, אם תגיע, תשלח ישירות לבחורה בבית המשפט שאחראית על תהליך שינוי השם, ועוד וי מאחוריינו. עכשיו רק נותר לחכות אם ישנו לו את השם. בינתיים אנחנו מריצים את כל הסידורים על השם הישן.

'כל הסידורים' האלו, זה בעצם להתחיל לארגן את הדברים בשביל הגשת הבקשה לג'וב סנטר.

משהו לגביי התהליך בג'וב סנטר –
הג'וב סנטר הוא בעצם המשרד שאחראי לדאוג לנו כל עוד אין לנו עבודה (או לפחות משכורת מעל גובה מסויים), ובלדאוג לנו הכוונה היא הרבה יותר רחבה מאשר ה"דאגה" של ביטוח לאומי או לשכת האבטלה בארץ.

הם אלו שאחראים לשלם עבורנו את כל מה שאנו זקוקים לו. החל משכר דירה (444 יורו בחודש לזוג), ביטוח בריאות, דמי מחייה (378 יורו בחודש לבודד), כסף לקניית ריהוט לבית חדש וכו'. אבל הם גם אחראים לשלוח אותנו לקורסי שפה, ובמידה וצריך אחרי זה גם הכשרות מקצועיות, על מנת לעזור לנו להקלט בתקווה בשוק העבודה. הרעיון הכללי הוא 'אנחנו נעזור לכם בכל מה שאתם צריכים, כדי שאתם תוכלו להתמקד באיך להכנס לתוך מעגל משלמי המיסים בגרמניה'. איידיליש, ניין?

הקטע הוא שכדי לקבל את כל העזרה הזו צריך לעבור איזשהו תהליך שנראה לחלוטין בלתי אפשרי למי שלא מכיר אותו, ונראה גם די מסובך ומסבך למי שכן מכיר אותו. וכדי לעבור את התהליך הזה צריך לבצע רשימה של המון מטלות קטנות לכאורה, שקשורות אחת בשנייה בקשרי תזמון ויכולת שגורמים לה להראות כמו סודוקו מהגיהנום.

דוגמאות? בבקשה. הנה חלק –

קופת חולים –
בגרמניה פועלת מספר קופות חולים שהבדלים בינהם הם מינוריים. אחת מציעה טיפולים אלטרנטיביים כאלו והשנייה מציעה חוגים נוספים כאלו. אבל בשורה התחתונה די כולן אותו הדבר. השונה מהארץ הוא, שכאן קופות החולים הן רק מושג וירטואלי שמתעסק עם רישומים וכספים. כשחולים, אין 'קופת חולים' שאליה הולכים, אלא הולכים ישירות לרופא והוא מעביר את החשבון לקופה עצמה. מה שזה אומר שאפילו בבחירת הרופאים, אין יתרון לקופה אחת על פני השנייה.

התשלום, ואני מסייגת את זה רק לקופות החולים הציבוריות ורק לבעלי אזרחות (כי לביטוחי הבריאות הפרטיים יש שלל חוקים שונים ומשונים של מי יכול להכלל בהן ומי חייב להכלל בהם) הולך על פי רוב לפי אחוז מסויים מהמשכורת של ראש המשפחה, ומבטח באותו מחיר גם את כל משפחתו. בנוסף לכך, רוב קופות החולים הכניסו תוספת בשנים האחרונות שבנוסף לתשלום הזה יש לשלם גם 8 יורו לחודש למשפחה. מין תשלום חודשי קבוע באם ראית רופא, או לא…

כל העניין הזה טיפונת מסתבך כשאין עבודה לגזור ממנה אחוז בשביל התשלום.

על פי חוק קופות החולים הציבוריות חייבות לבטח כל אזרח גרמני שחפץ בכך, אך כאלו שלא עובדים הן מפנות לג'וב סנטר, שמבטיח להן תשלום עבור ביטוחם. אבל הג'וב סנטר רוצה לראות אישור שהלכת לקופת חולים ועשית צעדים לפני שהגעת אליהם, והקופת חולים לא רוצה לרשום אותך לפני שיש לך אישור מהג'וב סנטר.

אני בטוחה שיש איזו דרך הגיונית לפתור את התסבוכת הזו, אנחנו לא מצאנו אותה…

אז במקום זה, ניצה התנגחה בבחורה בקופת חולים (AOK, הקופה היחידה שמתחייבת בשנתיים הקרובות לא לקחת את התוספת 8 יורו בחודש ההיא) עד שזו הסכימה לבצע רישום חלקי של עודד לקופה, כולל האישור שהג'וב סנטר צריך, אבל בלי החותמת הסופית וסוכם שנחזור לאחר שנלך לשם. נו טוב, גם סוג של וי.

חשבון בנק –
בעת הפנייה לג'וב סנטר אתה צריך להצהיר על חשבון בנק שיש לך וסכום הכסף שנמצא בתוכו. אם הסכום הזה עומד על מעל ל-9,750 יורו אז מבחינתם אין זכאות לתמיכה, ואם הסכום נמוך מכך, זה מבחינתם כסף שלך, בו מותר לך לעשות ככל העולה על רוחך, בלי קשר לתמיכה שהם נותנים.

אבל זה הסכום שמצהירים עליו, והוא סופי.

זאת אומרת שאם הצהרת על 8000 יורו, ואחרי חודש נכנס לך לחשבון 1000 יורו נוספים, הם זכאים לקחת לך אותם.

והנה זה מתסבך עוד יותר –

כשמגיעים אל הג'וב סנטר צריכים להציג אישור על פתיחת חשבון בנק ודף סטטוס עדכני בו.
אם פתחת את החשבון ואתה מחכה שהכסף יגיע בהעברה בנקאית מהארץ שמתעכבת – נדפקת, החשבון רשום על 0, יש לך 0!

אם לא פתחת את החשבון – נדפקת. תלך, תחזור אחרי שתפתח, תחכה מחדש בתור.

ובעיקר, אם פתחת חשבון, וחיכית שהכסף יעבור ובינתיים לא הלכת לג'וב סנטר כדי לא להצהיר על סכום שיקרי – נדפקת, ניצה תחפור לך בשכל על איזה לא בסדר אתה, ולמה אתה לא עושה כלום כמו שצריך, ואתה מאד מעכב את המערכת, ו… ו… ו…

והנה עוד סיבוך אחרון, אבל ככה ממש הקצפת שעל קצה הדובדבן –
מי שהיה אחראי לבצע עבורנו את ההעברה הבנקאית של הכסף מהארץ הנה, הוא אבא של עודד!
והוא… איך להגיד את זה בעדינות… לעשות דברים לפי לו"ז של אחרים, זה לא בדיוק הצד החזק שלו….

אז היו כמה ימים של עצבים ומתח, ולא פתחנו את החשבון בנק ביום שלישי כמו שהתכוונו, אבל בסוף כן פתחנו אותו ביום חמישי בבוקר (ב- Sparksse באלכסנדר פלאץ. היו מאד נחמדים ואדיבים אלינו ורובם מדברים אנגלית ממש טובה. אחרי זה גילינו שגם בסניף ליד הבית הם מדברים אנגלית, כך שממש סבבה) והכסף במזל הספיק לעבור עד יום שישי שבו הלכנו לג'וב סנטר. יאללה, עוד וי.

ויזת שהייה –
בגדול, עד שאני לא מקבלת את ויזת השהייה שלי פה, אני עדיין על תקן תיירת. וככזו לא זכאית לשום זכויות, לא רישום בקופת חולים, לא רישומים בבנק ובטח ובטח שלא שום זכויות מהג'וב סנטר.

ברגע שכן תהיה לי ויזת שהייה, אז אני נחשבת אישתו של עודד לכל דבר ועניין וזכאית לכל הזכויות כשלוחתו החוקית והנהדרת.

אז הגיוני להשיג לי את הויזת שהייה לפני שהולכים לג'וב סנטר, לא?

אז זהו, שמסתבר שאם סוגרים את משרד הזרים כל יום חמישי בשש בערב, וזה היום היחיד שאפשר להגיע לשם ללא פגישה, לא ברור לניצה למה יהיה שם תור מהגיהנום ואם נגיע באחת בצהריים במקום בשמונה בבוקר לא נצליח להכנס.

כן, בערך כמו ששלוש פעמים שואלים אותה אם זה שהג'וב סנטר נסגר בשתיים עשרה לא אומר שבשתיים עשרה הם הולכים הביתה וצריך להגיע לפני והיא אומרת מה פתאום, ואחרי זה יורדת עלייך למה הגענו רק באחת עשרה זה מאוחר מידי, הם סוגרים…

בכל מקרה, ולהניח את המרמורים בצד, היא הצליחה לקבוע לי פגישה במשרד הזרים ב-2.11 ואז, ככל הנראה, אני אקבל ויזה לשלוש שנים בלי בעיה. ובינתיים רושמים רק את עודד בג'וב סנטר. לא נורא.

וזהו בינתיים.

זאת אומרת ממש לא זהו, כי זה לא כולל את הסאגה הכי גדולה, של להשיג דירה, אבל זה כבר סיפור לשבוע הבא…

בינתיים כבר קנינו לנו ביום שישי קווי פלאפון מקומיים והיינו מאד גאים בעצמנו על העסקה שעשינו (דרך O2) ואת סוף השבוע אנחנו מעבירים בשקט בביתנו בלי מאורעות מיוחדים.
תחום המרגש שלנו הולך בגלים – עודד קצת משתפר ואני מתחילה להרגיש רע, אני משתפרת אז עודד בריגרסיה… בקיצר, שמח בצמח…

השבוע הקרוב עומד להיות מוקדש כולו ככולו לחיפושי דירה, בתקווה שלא יביא עימו תסכולים רבים מידי.

ועכשיו? עכשיו פסטה בשמנת ובטטה.

שיהיה שבוע טוב.

 

 

 


סוף שבוע דיכאון, תחילת שבוע מאותגר…

הימים האחרונים היו די מדכאים.

עודד לא מרגיש טוב וזה די מנטרל את היכולת שלנו לעשות דברים ביחד. או לחוד. או בכלל.
יש משהו בתחושת החיבור המאולץ הזה בינינו, כל רגע כל הזמן, כל ה'ביחד גם בטוב וגם ברע' הזה, שהוא מאד טוב כשטוב, אבל מאד רע כשרע…
לפעמים פשוט צריך את האלמנט החיצוני הזה שייתן פרספקטיבה ואיזון ויאפשר לאוורר ולשפר, ובימים האחרונים אני מאד מתקשה למצוא אותו.

אחרי שביום חמישי הלכתי לקנות לי מגפיים לבד, ביום שישי הלכתי לבד לקנות מצרכים כדי להכין לחולה הפרטי שלי מרק בשר, על פי הזמנתו.

מכיוון וחוש הרפתקנות לא מוסבר לקח אותי לכיוון הפוך מהסופר הקבוע שלנו (איזה קטע שכבר יש לנו סופר 'קבוע', אה?) מצאתי במקרה לגמרי שוק קטן ומקסים בפארק ליד הכנסייה שקרובה אלינו.

מגוון הדוכנים בשוק נע בין גבינות, יינות, פירות וירקות אורגניים, לבין בגדים מצמר אלפקות ופרוות כבשים (או משהו בסגנון). בקצה אחד של השוק עמד דוכן של 'ספרית השוק' שביצעה תספורת מול מראה מאולתרת ובקצה האחר דוכן גדול וריחני של צליית דגים שלמים על פחמים. אין בי את היכולת לתאר את הפסטורליות, גם אם הייתי ממש מנסה…

אז במקום לנסות, רכשתי בשר מעולה (שבדיעבד התגלה כבשר כבש, איכותי בהרבה מהנדרש למרק) ויחד עם ירקות טריים מהשוק של הטורקי ואובר-פיתה (אני מצטערת, אין דרך אחרת לתאר את הספק-פיתה-ספק-ג'בטה שגובהה מחצית מגובהי הזו…) שבתי לביתי לבשל לבעלי.

לפני זה עוד הכרחתי אותו לקום קצת ולעשות טיול בשמש שהחליטה לצאת לה פתאום אל הפארק, לנשום קצת אויר ולספוג אוירה.

הפרצופים שקיבלתי כל הדרך גרמו לי להצטער על היוזמה הזו.

וממש ככה, בלי שום אירועים נוספים, חלף לו כל השישי.

בשבת נסענו לניצה, אשת הקשר שלנו לענייני בירוקרטייה, לפגישת עבודה ראשונה. הרבה עבודה לא הייתה שם, הרבה תשובות בנוסח 'טוב, צריך לגשת למשרדים של הרשויות ולבדוק' דווקא כן…

עודד הרגיש כל כך רע שקיבלתי פרצופים לפני, קיבלתי פרצופים אחרי וקיבלתי פרצופים גם במהלך. אבל לפחות קבענו להתחיל עם הסידורים האמיתיים בשני על הבוקר.

וממש ככה, בלי שום אירועים נוספים, חלפה לה גם כל השבת.

אתמול, יום ראשון ה-3 לאוקטובר חל ברחבי המדינה יום החג לאיחוד גרמניה.
אחרי שחיכיתי לזה כל השבוע, ובעיקר מאז פרוץ הדיכאון הגדול בחמישי, הגענו למוקד החגיגות בשער ברנדנבורגר וגילינו שאי אפשר להכנס עם סומו. אז הסתובבנו על עקבותנו ושבנו לדירה.

כרגיל, קיבלתי פרצופים לפני, קיבלתי פרצופים כל הדרך, וקיבלתי פרצופים גם שם. אז כדי לאזן את הכוחות, כל הדרך חזרה, סיפקתי את הפרצופים בעצמי. כי גם אני יכולה. וגם לי קצת נמאס.

וגם ראשון עבר.

היום על הבוקר (אפילו הקדמנו בשלושת רבעי שעה – כמה לא אופייני) נפגשנו עם ניצה ב- Bürgeramt, שזה סוג של סניף של העירייה, שקיים בכל רובע ובו עושים מיני סידורים כגון רישום מגורים.

באופן מפתיע הם הצליחו לבצע לנו את הרישום למרות כל הכאב ראש שעשינו להם עם כל שינויי השמות שלנו, ואפילו עשו זאת בצורה יעילה ומהירה יחסית. מה שנטע בנו תקווה שאולי יימשך לנו רצף המזל, ונוכל לשנות לעודד את שם המשפחה באופן רישמי באותה הקלות.

אבל החלק החשוב הוא שיצאנו משם עם אישור התושבות המבוקש, שאיתו אנו יכולים לפתוח חשבון בנק ולבצע את רוב הסידורים האחרים.

עודד הרגיש בשלב הזה כבר כל כך רע, שבעידודה של ניצה, פנינו לחפש לו רופא שיסכים לראותו כמקרה חירום. במזל, מצאנו אחד כזה, שגם היה נחמד ומקצועי לעילא והעלה את עודד על סטרואידים ואנטיביוטיקה במיידי.
אז כנראה שהוא לא סתם עושה פרצופים, יש לו ברונכיט קשה שטיפסה על הצטננות והוא אמור לנוח לפחות חמישה ימים.

חבל אבל שהוא לא באמת יכול לנוח, כי יש לנו עוד מלא סידורים…

משם המשכנו לבית המשפט כדי להגיש בקשה רישמית לשינוי שם משפחה. איףףףף, אם חשבתי שבישראל זה כאב ראש שצריך לחכות 7 שנים בין שינוי שם אחד למשנהו, פה זה ממש סיפור מההפטרה…

ניצה הייתה צריכה להסביר את כל הסיפור שלנו איזה מיליון פעם, למיליון פקידים שונים, למלא מיליון טפסים שונים עם פרטים שרק אלוהים יודע מה הקשר שלהם למקרה האמור, ולהמציא בערך מיליון מסמכים רישמיים כדי לגבות את כל הסיפור הזה.

אז נשאר לנו כמה מסמכים שאנחנו עוד צריכים לספק, אבל לפחות הבקשה הוגשה ושעון העצר הופעל על תקופה של מקסימום רבע שנה, עד שבית המשפט יספק החלטה האם הוא מאשר לעודד להחליף שם משפחה… גם כן סוג של וי…

בשלב הזה שלושתנו כמה היינו מרוטים וגמורים והחלטנו לסיים את היום הזה. למחר קבענו להפגש שוב ב- Bürgeramt, כדי להוציא תעודת יושר ואז לפתוח חשבון בנק ולהרשם לקופת חולים. כל זאת, כמובן, מתוך הנחה שאני לא ממשיכה את כל התהליך הזה על תקן אלמנה…

הגענו הבייתה ועודד ישר הלך לנוח, ואני מבלה זמן איכות עם סומו, שנראה שמאד התגעגעה אלינו כשלא היינו פה. לא נראה לי שיהיה איזשהו שינוי או התפתחות בסטטוס הזה עד מחר.

וזהו, גם יום שני חלף עבר…

 

בסוף יהיה טוב, אה?
מוכרח להיות.