סוף שבוע דיכאון, תחילת שבוע מאותגר…

הימים האחרונים היו די מדכאים.

עודד לא מרגיש טוב וזה די מנטרל את היכולת שלנו לעשות דברים ביחד. או לחוד. או בכלל.
יש משהו בתחושת החיבור המאולץ הזה בינינו, כל רגע כל הזמן, כל ה'ביחד גם בטוב וגם ברע' הזה, שהוא מאד טוב כשטוב, אבל מאד רע כשרע…
לפעמים פשוט צריך את האלמנט החיצוני הזה שייתן פרספקטיבה ואיזון ויאפשר לאוורר ולשפר, ובימים האחרונים אני מאד מתקשה למצוא אותו.

אחרי שביום חמישי הלכתי לקנות לי מגפיים לבד, ביום שישי הלכתי לבד לקנות מצרכים כדי להכין לחולה הפרטי שלי מרק בשר, על פי הזמנתו.

מכיוון וחוש הרפתקנות לא מוסבר לקח אותי לכיוון הפוך מהסופר הקבוע שלנו (איזה קטע שכבר יש לנו סופר 'קבוע', אה?) מצאתי במקרה לגמרי שוק קטן ומקסים בפארק ליד הכנסייה שקרובה אלינו.

מגוון הדוכנים בשוק נע בין גבינות, יינות, פירות וירקות אורגניים, לבין בגדים מצמר אלפקות ופרוות כבשים (או משהו בסגנון). בקצה אחד של השוק עמד דוכן של 'ספרית השוק' שביצעה תספורת מול מראה מאולתרת ובקצה האחר דוכן גדול וריחני של צליית דגים שלמים על פחמים. אין בי את היכולת לתאר את הפסטורליות, גם אם הייתי ממש מנסה…

אז במקום לנסות, רכשתי בשר מעולה (שבדיעבד התגלה כבשר כבש, איכותי בהרבה מהנדרש למרק) ויחד עם ירקות טריים מהשוק של הטורקי ואובר-פיתה (אני מצטערת, אין דרך אחרת לתאר את הספק-פיתה-ספק-ג'בטה שגובהה מחצית מגובהי הזו…) שבתי לביתי לבשל לבעלי.

לפני זה עוד הכרחתי אותו לקום קצת ולעשות טיול בשמש שהחליטה לצאת לה פתאום אל הפארק, לנשום קצת אויר ולספוג אוירה.

הפרצופים שקיבלתי כל הדרך גרמו לי להצטער על היוזמה הזו.

וממש ככה, בלי שום אירועים נוספים, חלף לו כל השישי.

בשבת נסענו לניצה, אשת הקשר שלנו לענייני בירוקרטייה, לפגישת עבודה ראשונה. הרבה עבודה לא הייתה שם, הרבה תשובות בנוסח 'טוב, צריך לגשת למשרדים של הרשויות ולבדוק' דווקא כן…

עודד הרגיש כל כך רע שקיבלתי פרצופים לפני, קיבלתי פרצופים אחרי וקיבלתי פרצופים גם במהלך. אבל לפחות קבענו להתחיל עם הסידורים האמיתיים בשני על הבוקר.

וממש ככה, בלי שום אירועים נוספים, חלפה לה גם כל השבת.

אתמול, יום ראשון ה-3 לאוקטובר חל ברחבי המדינה יום החג לאיחוד גרמניה.
אחרי שחיכיתי לזה כל השבוע, ובעיקר מאז פרוץ הדיכאון הגדול בחמישי, הגענו למוקד החגיגות בשער ברנדנבורגר וגילינו שאי אפשר להכנס עם סומו. אז הסתובבנו על עקבותנו ושבנו לדירה.

כרגיל, קיבלתי פרצופים לפני, קיבלתי פרצופים כל הדרך, וקיבלתי פרצופים גם שם. אז כדי לאזן את הכוחות, כל הדרך חזרה, סיפקתי את הפרצופים בעצמי. כי גם אני יכולה. וגם לי קצת נמאס.

וגם ראשון עבר.

היום על הבוקר (אפילו הקדמנו בשלושת רבעי שעה – כמה לא אופייני) נפגשנו עם ניצה ב- Bürgeramt, שזה סוג של סניף של העירייה, שקיים בכל רובע ובו עושים מיני סידורים כגון רישום מגורים.

באופן מפתיע הם הצליחו לבצע לנו את הרישום למרות כל הכאב ראש שעשינו להם עם כל שינויי השמות שלנו, ואפילו עשו זאת בצורה יעילה ומהירה יחסית. מה שנטע בנו תקווה שאולי יימשך לנו רצף המזל, ונוכל לשנות לעודד את שם המשפחה באופן רישמי באותה הקלות.

אבל החלק החשוב הוא שיצאנו משם עם אישור התושבות המבוקש, שאיתו אנו יכולים לפתוח חשבון בנק ולבצע את רוב הסידורים האחרים.

עודד הרגיש בשלב הזה כבר כל כך רע, שבעידודה של ניצה, פנינו לחפש לו רופא שיסכים לראותו כמקרה חירום. במזל, מצאנו אחד כזה, שגם היה נחמד ומקצועי לעילא והעלה את עודד על סטרואידים ואנטיביוטיקה במיידי.
אז כנראה שהוא לא סתם עושה פרצופים, יש לו ברונכיט קשה שטיפסה על הצטננות והוא אמור לנוח לפחות חמישה ימים.

חבל אבל שהוא לא באמת יכול לנוח, כי יש לנו עוד מלא סידורים…

משם המשכנו לבית המשפט כדי להגיש בקשה רישמית לשינוי שם משפחה. איףףףף, אם חשבתי שבישראל זה כאב ראש שצריך לחכות 7 שנים בין שינוי שם אחד למשנהו, פה זה ממש סיפור מההפטרה…

ניצה הייתה צריכה להסביר את כל הסיפור שלנו איזה מיליון פעם, למיליון פקידים שונים, למלא מיליון טפסים שונים עם פרטים שרק אלוהים יודע מה הקשר שלהם למקרה האמור, ולהמציא בערך מיליון מסמכים רישמיים כדי לגבות את כל הסיפור הזה.

אז נשאר לנו כמה מסמכים שאנחנו עוד צריכים לספק, אבל לפחות הבקשה הוגשה ושעון העצר הופעל על תקופה של מקסימום רבע שנה, עד שבית המשפט יספק החלטה האם הוא מאשר לעודד להחליף שם משפחה… גם כן סוג של וי…

בשלב הזה שלושתנו כמה היינו מרוטים וגמורים והחלטנו לסיים את היום הזה. למחר קבענו להפגש שוב ב- Bürgeramt, כדי להוציא תעודת יושר ואז לפתוח חשבון בנק ולהרשם לקופת חולים. כל זאת, כמובן, מתוך הנחה שאני לא ממשיכה את כל התהליך הזה על תקן אלמנה…

הגענו הבייתה ועודד ישר הלך לנוח, ואני מבלה זמן איכות עם סומו, שנראה שמאד התגעגעה אלינו כשלא היינו פה. לא נראה לי שיהיה איזשהו שינוי או התפתחות בסטטוס הזה עד מחר.

וזהו, גם יום שני חלף עבר…

 

בסוף יהיה טוב, אה?
מוכרח להיות.