כמה פוסטים במחיר אחד…

הייתי קצת מנותקת מהרשת בשבוע האחרון, אז כמה פוסטים נפרדים נדבקו ויועלו פה ביחד עכשיו.

עמכם הסליחה.

 

______________________________________________________________

ערב יום כיפור לפני שלוש שנים.
לפנות בוקר נחתנו בארץ מהירח דבש.
שלושה שבועות חלומיים, שבהם, יותר מהכל, התגבשה בנו ההבנה עד כמה אנחנו לא רוצים לגור כאן. עד כמה אנחנו רוצים ברלין.

נחתנו לפנות בוקר וכמה שעות קצרות אחרי, עודד כבר היה צריך ללכת לאחד מימי העבודה הקשים בשנה בענף האופניים.
המקרר היה מרוקן והבית מוזנח. עלי הוטלה משימת הציוד לפני סגירת החנויות וכניסת הצום.

הייתה לנו מכולת ממש צמודה לדירה.
מכולת… פעם אחת כשביקשתי שם שוקולד צ'יפס, הציעו לי לקחת שוקולד רגיל ולשבור אותו, ובפעם אחרת, שביקשתי בשר טחון, הציעו לי לקחת חזה ולטחון אותו לבד…  המכולת הזו לא נראתה כאופצייה רלוונטית…
אז בשיא החום לקחתי את עצמי מרחק עשרים דקות הליכה ברגל לסופר הכי קרוב.
כמוני עשו, כך נראה, רוב תושבי גבעתיים.

הטירוף ששרר שם בסופר זה היה משהו שלא ראיתי בחיים שלי.
ולא עזרה העובדה שנחתי לתוכו מיד לאחר תקופת הסתגלות נעימה לנימוס האירופאי ולהלכות הנהוגות שם.
אנשים שהולכים עם שתי עגלות, ריבים פיזיים על קרטוני הביצים האחרונים שנותרו, צרחות, דחיפות קללות ואוירת כאוס איומה ומוחלטת מכל עבר. בחיים לא הרגשתי כל כך מותקפת על לא עוול בכפי.

בסוף, מותשת ורצוצה, הגעתי אל התור לקופה. את הסוף שלו לא יכולתי לראות גם בעמידה מאומצת על קצות אצבעות.
עשרים דקות ארוכות אחרי כן משפחה אחת, שלוש עגלות, מגיעים ומודיעים לי "אנחנו לפנייך!”. סליחה? מי? למה? נורא פשוט – הם הודיעו להוא שלפניי, שכמובן לא זוכר שום מאורע שכזה, שישמור להם את התור…
ויתרתי מראש. יש גבול לכמה מיטות חולות אני יכולה להיכנס בעוד אני משכנעת את עצמי שזו לא המנטליות שהייתי אמורה להיוולד אליה.
אז נחכה עוד קצת. מה, בברלין הייתי מרימה צעקות? כן, אני יודעת שבברלין זה לא היה קורה, אבל אל תהיו קטנוניים.

לא ייאמן, אבל הגעתי אל הקופאית.
היא נראתה מיואשת כמעט כמוני.
בעודי פורקת את המוצרים על המסוע אני מבקשת ממנה משלוח.
“מה פתאום משלוח? כבר נגמרו המשלוחים. האלו שהיו לפנייך היו האחרונים"…

הסתכלתי עליה.
הסתכלתי על העגלה.
הסתכלתי, בדמיוני, על המרחק המטורף שיש בין היציאה מהסופר ותחנת המוניות הקרובה.
הסתכלתי שוב על הקופאית.
והתחלתי לבכות.
פשוט עמדתי באמצע הסופר ובכיתי.

ואז צעקו עליי שאני מעכבת את התור…

ללא ספק, יום כיפור לא הולך להיות אחד ממועדי ישראל שאתגעגע אליהם…

 

______________________________________________________________

את יום כיפור השנה העברנו אצל אבא של עודד.

יש משהו לחלוטין הזוי בלחזור אל ההורים. לישון על מיטת נוער בחדר עם דלת פתוחה זה כבר לגמרי לא לגיל שלי. כן, גם אם זה הדבר היחיד שמאפשר להתחיל באמת את האריזות.

יומיים קודם כבר הזמנתי מהסופר מספיק אוכל ונשנושים שיספיקו לחלוקה בין שתי הדירות ולעוד שיכון פועלים קטן.

עודד חזר מהעבודה מותש לחלוטין. מכל השבוע הזה. זה נראה כאילו משנה לשנה זה נהייה יותר מעייף להיות מוכר אופניים ביום כיפור.

אבל החג עצמו עבר דווקא שקט.
הספקנו הרבה.
היינו צוות טוב.

ויותר מהכל, יותר מתמיד, הרגשתי את המשמעויות האמיתיות של השנה החדשה הזו. את האפשרויות החבויות בה.

וזהו.

בתקווה שזה הפעם האחרונה שיום כיפור משפיע עליי.

 

______________________________________________________________

ביום ראשון הייתי צריכה לנסוע עם סומו ללשכה הוטרינרית בצומת כנות, כדי לקבל את האישור הסופי שהיא יכולה לטוס איתנו.

התחלנו את התהליך מבחינתה כבר לפני שלושה חודשים וחצי, עם חיסון כלבת, לקיחת דם לבדיקת נוגדנים ובדיקות מול הלשכה הוטרינרית בבית דגן.

ופתאום, אני יושבת מול הוטרינר ההזוי במשרד שנמצא באמצע חניון בכוס-אל-אוחתק, עם הכלבה המתוקה שלי שהתקלחה והתבשמה מראש ותולה בו מבטים מקסימים שזוכים להתעלמות מוחלטת, ושומעת שעשינו משהו לא בסדר.
החישוב שלנו לא היה נכון.
לא היה מספיק זמן בין החיסון לבדיקה.
המסמכים לא תקינים.
אי אפשר לטוס.

בשלב הזה אני עוד בטוחה שקצת בכי, קצת הצגות, ואני סוגרת גם את הסאגה הזו בלי בעיה.
בת של מאפיונרית, או לא בת של מאפיונרית? עוד לא נולד הוטרינר שיגיד לי שאני לא יכולה לטוס עם הכלבה שלי.

אבל לאט לאט אני מתחילה להבין מול מה אני עומדת.
הוא מסביר לי בעברית שבורה, במבטא ארגנטינאי מעצבן ובהתנערות וזריקת אחריות ישראליות למהדרין, שהוא יכול לחתום לי על המסמך אבל הבעיה שלי היא דווקא עם הגרמנים.
הם אלו שלא יקבלו את זה.
והוא מוכן לחתום לי על המסמך אבל שאני לא אגיד אחרי זה "קרלוס חתם לי". הוא לא ייקח אחריות. הוא לא יענה אם יתקשרו אליו מחו"ל.

אבל מה הם יעשו אם הם לא יקבלו את המסמכים? אני כבר אהיה בגרמניה, אז מה זה משנה, לא?
"גברת, אני לא יודע מה להגיד לך. הם יכולים לשלוח את הכלבה חזרה לארץ והם יכולים גם להשמיד אותה בשדה התעופה. אבל את שלא תגידי קרלוס אמר לי יהיה בסדר, אני לא קשור לזה”

ופתאום כל הנסיעה לברלין כבר לא נראתה לי כל כך מושכת.
ופתאום הרגשתי כאילו כלום לא שווה את זה.
לא אם הכלבה שלי היא זו שעומדת פה בסכנה.
לא אם אין לי דרך להגן עליה. לשמור עליה. כמו שמגיע לה. כמו שהיא ראוייה.

ויחד עם זאת פחדתי לספר את זה לעודד. פחדתי בכלל לחזור על המילים האלו בקול רם.
איך אני יכולה להדאיג אותו ככה ולראות על הפנים שלו את השתקפות מעט האופטימיות שעוד נשארה לי נמחקת?
איך אני יכולה לתמודד עם לשכנע אותו שאנחנו יכולים להתמודד עם זה כשכל מה שאני מצליחה לראות בראשי זה שורת חיילי מכס במדים גרמנים מעמידים שורת ירייה מול הכלבה החסרת אונים שלי שמסתכלת עליהם בעיניים גדולות וחומות עם קוקייה ורודה על הראש?

אבל סיפרתי.
ויצרנו קשר עם חברה שמתמחה בהטסת בעלי חיים.
והם קיבלו מאיתנו את כל המסמכים ויצרו קשר עם הרשויות בגרמניה שאישרו להם שהמסמכים דווקא בסדר ולא תהייה בעיה להכנס איתה.
ושילמנו להם את ה-150 דולר שהרגישו לי הכי לא מבוזבזים אי פעם, והסאגה כאילו נסגרה.

ובכל זאת אני לא יכולה להתנתק מההרגשה שהפקרנו אותה.
שהפקרתי אותה.
שהיא סומכת עליי ואני איכזבתי אותה.

ועד שכפות הרגליים הקטנות שלה לא יטופפו על רצפת האלכסנדר-פלאץ והאף המתוק שלה ינסה להתרגל לריחות החדשים, גם לא נראה לי שאני אתנתק מההרגשה הזו.

 

______________________________________________________________

ביום שני מסרנו את הדירה חזרה לבעל הבית.

עבדנו בטירוף במשך שלושה ימים כדי להחזיר לו בצורה שתשקף את ההערכה שלנו אליו, ובעיקר אליה.
הדירה הזו היא מה שניתק אותנו, בעיניי, מהרע שהיה לנו בדרך השלום והעלה אותנו על דרך הרבה יותר חיובית.
אני מרגישה שלמרות שההתחלה הייתה טיפונת צורמת (אני מאשימה את זה בשאריות של נאחס שעוד היו דבוקות בנו מדרך השלום) לדירה הזו יש חלק גדול בדברים הטובים שקרו לנו בשנתיים האחרונות.
קארמה גוררת קארמה בעיניי, ולדירה הזו הייתה קארמה מושלמת בשבילי.

אז זהו, אנחנו הומלסים רישמית.
אבל השלושה ימים האלו לפני מסירת הדירה חיזקו אותי מאד.
אנחנו צוות טוב ביחד, עודד ואני, כשאנחנו רוצים. והעבודה המשותפת הזו לקראת מטרה שהייתה חשובה לנו, והשלמתה בצורה שגרמה לנו גאווה, הוציאה מאיתנו המון טוב.

בערב של יום שני ההורים אספו אותי, יחד עוד חלק מהפקלאות ולקחו אותי לשירה לטבעון.
פה אני מבלה את הזמן בכייף גדול עם האחיינים המושלמים שלי.
השביבי זמן האלו איתם עושים לי טוב באותה מידה שהם גורמים לי להתגעגע כבר מעכשיו.
ולזמן איכות עם שירה יש את אותה ההשפעה.

מחר עודד וסומו צפויים גם לבוא לפה, ואנחנו נשתכן כולנו ביחד אצל ההורים שלי עד הטיסה בלילה בין ראשון לשני.

נראה לי שאלא אם יקרו מאורעות מיוחדים, הדיווח הבא שלי יהיה מברלין.

אימאלה…