תגית: לפני הנסיעה

שום דבר לכתוב עליו

השבועות האחרונים, ואולי אפילו יש להגיד החודשיים האחרונים, הכניסו אותנו לשגרה מקוללת-מבורכת. זאת אומרת, אי אפשר להגיד שלא עוברים עלינו פה דברים, אבל התחושה הכוללת היא שאנחנו ב'דאון' שמתלווה באופן טיבעי ל'היי' של ההתחלה. אולי ככה זה. אולי הגוף ממשיך לחפש כל הזמן אתגרים, והנפש מחפשת פרוייקטים, וכשאין כאלו בנמצא, הכל נראה קצת פחות מלא חשיבות. והרבה פחות ראוי לפוסט בפני עצמו. כאילו אין שום דבר ששווה מספיק לכתוב עליו.

אבל מהצד השני של המטבע, דברים אחרים, קטנים בהרבה, תופסים אצלי חשיבות שלא שמתי אליה לב לפני כן.

זה תפס אותי בפעם האחרונה שהכנתי מאגר של שום כתוש.

בארץ, במשך תקופה די ארוכה, היה ויכוח בלתי נגמר ביני לבין שירה ונמרוד, על היעילות שבשימוש בשום כתוש קנוי, לעומת האיכות שבשימוש בשום טרי שנקטש רק ברגע הצורך. אני כמובן הגנתי על היכולת לשים בדיוק את כמות השום הרצוייה לי בלי לעבוד על זה במשך חמש שעות של קילופים ומעיכות, והם הגנו על העובדה שלשום טרי אשכרה יש טעם והשפעה של שום, ולא הנוכחות-החסרת-נוכחות של אחיו הקנוי.

אתם מבינים, שום זה עניין גדול במשפחה שלנו.
אבל אני עוד אחזור לזה.

בכל מקרה, אחרי כמה חודשים של הויכוח המהותי הזה, ואיומים שלי שאני מפסיקה לבשל אצלהם, וירידות שלהם שכמה שאני עושה רעש בעצם אני לא מבינה כלום בבישול, מצאתי את הדרך שעובדת בשבילי הכי טוב – אני מפנה כמה שעות מיותרות (מה שבעיניי במילא הייתי צריכה אם הייתי רוצה קצת יותר משתי שיני שום לתבשיל…) קולפת כמות היסטרית (אבל ממש היסטרית) של ראשי שום, ומכניסה הכל לקוצץ תבלינים שלי, מרסקת באמוק, ויאללה, יש לי שום כתוש מוכן עם טעם אמיתי לחודשיים הקרובים.

העניין הוא, וזה הבנתי רק בפעם האחרונה שביצעתי את התהליך, יחד עם טעם מרוכז של שום, אני מקבלת גם מנה גדושה של זיכרונות וגעגועים לסבא.

זה היה קורה בערך באותה התדירות. למרות שכשקטנים הזמן נראה כאילו הוא עובר הרבה יותר לאט. פעם בחודשים בערך היינו חוזרים מבית ספר לשולחן מטבח עמוס לעייפה בראשי שום ובסבא אחד סבלני ומרוכז. סבא היה משתמש בסכין כדי להוריד את הצ'ופצ'יק של השום ולקלף יותר בקלות, אבל לנו היה אסור, כי סכין לילדים זה מסוכן (או "סכין זה מסו?” “כן", כמו שלמדתי מהאחיינים שלי) אז אנחנו קילפנו רק עם הציפורניים. ואם נתקלנו בשן עקשנית במיוחד, שגם אחרי נסיונות ארוכים לא נכנעה לנו, היינו מעבירים אותה בשקט בשקט, בלי שהוא ירגיש, לצד של סבא בשולחן.

כפי שכתבתי, אני די משוכנעת שתפיסת הזמן שלי מאותם אירועים היא קצת מעוותת, אבל אני בטוחה שישבנו ככה מה שהרגיש לפחות כמו שעות. סבא בכסא שבראש השולחן, צמוד לחלון, אני לידו וכל השאר לא חשוב. היינו מקלפים כל כך הרבה שום שתמיד הגענו לנקודה ההיא שהשולחן היה מתמלא כולו בקליפות שהיינו צריכים לטפוח עליהן ולהזיז אותן ממקום למקום כדי לגלות אם נותרו עוד שיניים חמקמקות שעדיין לא עברו תחת ידנו.

כל הזמן הזה סבתא עמדה במקום הקבוע שלה מול הכיריים מאחורינו ובישלה בדייקנות את מה שיוגש לנו כארוחת צהריים ברגע שנסיים. השיחות סביב השולחן נגעו בכל הנושאים שבין 'מה למדנו היום' ו'מה נעשה בערב כשההורים יגיעו לקחת אותנו'. בימים שאלון הצטרף אלינו, סביב השולחן נשמע רק ציטוט ארוך ומשעמם של שידור ה'שירים ושערים' האחרון ופרשנות נלהבת של סבא ואלון על כל מילה שנאמרה שם.

אני אפילו לא זוכרת מה סבתא עשתה עם כל השומים האלו שסבא (גם אנחנו, אבל בעיקר סבא) קילף לה בדייקנות וסבלנות ובכל כך הרבה אהבה כל פעם. זה כאילו לא היה החלק החשוב. איכשהו בראש שלי, אני בכלל לא אתפלא אם היא זרקה אותם. כי זה לא היה בשביל השומים. זה היה בשביל כל השעות האלו, עם הגינה שבחוץ שמשקיפה עלינו עם העץ שאפשר לתפס עליו וסבתא לא תראה אותנו. זה היה בשביל הפרצופים שסבא עשה כדי להצחיק אותנו. זה היה בשביל ההפגנת האהבה הבלתי נתפסת הזו שלו. זה היה בשביל כל השעות האלו שאני בחיים כבר לא אקבל בחזרה.

אבל אני די בטוחה שזה לא היה בשביל שהיא תכניס את כל השומים לקוצץ תבלינים חשמלי ואז תקפיא אותם בקופסאות פלסטיק קטנות של איקאה.

אתם מבינים, שום זה עניין גדול במשפחה שלנו.

ואחרי שהיינו מסיימים, ומנקים את השולחן, ואוכלים את הארוחה שסבתא בישלה, ורבים איתה על כן עוד ביס או לא עוד ביס, והיינו מקבלים מסטיק עגול וגדול וצבעוני מתוך הצנצנת הגדולה שסבא החזיק בארון, היינו הולכים לישון. כי בין שתיים לארבע ישנים. אין על זה ויכוח בכלל. והיינו רבות על מי תקבל את השמיכה הסגולה הנעימה. ובארבע סבא היה בא ומעיר אותנו על ידי זה שהיה משפשף את זיפי הזקן שלו על הלחיים שלנו. ואז הוא היה מביא לנו פירות. תמיד בגביע לבן מפלסטיק חלבי, שהוסב לכוס שתייה. ואם זה היה קיץ, אז הפירות היו ענבים, שהוא היה מפריד אותם אחד אחד מן הגבעול ושוטף, ובודק שלא נשארו חתיכות מהעוקץ, ושם בכוס.

ובחמש שוב נכנסנו לעוצר, כי התחיל 'ערב חדש' והיה אסור להפריע ולדבר תוך כדי. אז אני ושירה היינו נעמדות מאחוריי סבתא על הספה ומשחקות לה עם השיער הארוך והנפלא שלה, ומתירות קשרים, ויוצרות חדשים, ועושות צמות. ואז ההורים היו באים מהעבודה, תמיד ביחד, והיו לוקחים אותנו הביתה להתחיל את החלק השני של היום. החלק המשני של היום.

אני זוכרת שפעם אמרתי לאלון שאמא שלי משלמת לסבא וסבתא כל חודש על זה שהם שומרים עליי ועל שירה אחרי הלימודים. אמרתי לו שלאמא שלו הם מוותרים, כי הוא לא בא כל יום, וכי אבא שלו זה הבן שלהם, ובנים יותר נחשבים.
עד כדי כך הנתינה שלהם הייתה עבורי בלתי נתפסת. אפילו במושגים של ילדה קטנה, לא היה נראה לי הגיוני שמישהו יכול לפנק כל כך מישהו ולדאוג לו כל כך בלי לקבל משהו בתמורה…

אבל אחרי זה דברים התחילו להשתנות.
שירה עברה לקיבוץ וכבר לא הגיעה אחרי הלימודים, אלא רק בערב עם ההורים.
ואז סבא חלה והתחיל לעשות דיאליזה. בהתחלה פעמיים בשבוע, ואחרי זה שלוש פעמיים.
ובימים האלו שהם היו בבית חולים אני נהייתי ילדת מפתח, כמו שתמיד ראיתי אחרים בבית ספר וכל כך קינאתי. והלכתי הביתה לבד. והעסקתי את עצמי לבד.
ואז התחלתי ללכת לחטיבה, ופתאום לעזוב את כל החברים שעושים דברים ביחד אחרי הלימודים כדי ללכת לסבא וסבתא, היה נראה אפילו יותר קשה ולא מתאים.

ואז נטי נסעה לארצות הברית. ובערב, לפני שלקחנו אותה לשדה התעופה הלכנו כולנו לסבא וסבתא כדי שהיא תוכל להפרד. ושם, בחדר האוכל שלהם הספון עץ, סבא ישב וחיבק את שירה ואמר לכולנו בעיניים נוצצות מגאווה "זו הנכדה שתמיד הכי אהבה אותי". ואז כבר שום דבר לא היה אותו הדבר.

וללכת לבקר אותם נהייה קשה מפעם לפעם, והמחלה שלו שאבה ממנו את כל החַיּוּת שלו והוא הפסיק להיות הסבא שהכרתי עוד הרבה שנים לפני שהיא הרגה אותו. אבל יותר מהכל, לא יכולתי לסלוח לו. כמה שניסיתי, וכמה שרציתי וכמה שחשבתי על כמה שהם לבד בין ביקור אחד שלנו לשני, ועל כמה שהוא קטן וכואב בבית חולים, לא יכולתי לסלוח לו על שהוא לא ראה. על שהוא לא הבין.

אז כנראה שבסוף הוא בכל זאת לא קיבל שום דבר בתמורה לכמה שהוא דאג ופינק ואהב.

קניתי לפני כמה זמן סבון לידיים שמיוחד למטבח. יש לו ריח לימון נעים ויכולת מדהימה לנטרל ריחות. אז אחרי כל פעם שאני עומדת ומקלפת את כל השומים (הפעם עם סכין שעוזר לי להוריד את הצ'ופצי'ק), ומכניסה אותם לטוחן תבלינים ואז מפזרת אותו בין קופסאות קטנות של איקאה, אני שוטפת עם הסבון הזה את הידיים וכל הריח נעלם.

אבל הזכרונות לא.


מודעות פרסומת

כמה פוסטים במחיר אחד…

הייתי קצת מנותקת מהרשת בשבוע האחרון, אז כמה פוסטים נפרדים נדבקו ויועלו פה ביחד עכשיו.

עמכם הסליחה.

 

______________________________________________________________

ערב יום כיפור לפני שלוש שנים.
לפנות בוקר נחתנו בארץ מהירח דבש.
שלושה שבועות חלומיים, שבהם, יותר מהכל, התגבשה בנו ההבנה עד כמה אנחנו לא רוצים לגור כאן. עד כמה אנחנו רוצים ברלין.

נחתנו לפנות בוקר וכמה שעות קצרות אחרי, עודד כבר היה צריך ללכת לאחד מימי העבודה הקשים בשנה בענף האופניים.
המקרר היה מרוקן והבית מוזנח. עלי הוטלה משימת הציוד לפני סגירת החנויות וכניסת הצום.

הייתה לנו מכולת ממש צמודה לדירה.
מכולת… פעם אחת כשביקשתי שם שוקולד צ'יפס, הציעו לי לקחת שוקולד רגיל ולשבור אותו, ובפעם אחרת, שביקשתי בשר טחון, הציעו לי לקחת חזה ולטחון אותו לבד…  המכולת הזו לא נראתה כאופצייה רלוונטית…
אז בשיא החום לקחתי את עצמי מרחק עשרים דקות הליכה ברגל לסופר הכי קרוב.
כמוני עשו, כך נראה, רוב תושבי גבעתיים.

הטירוף ששרר שם בסופר זה היה משהו שלא ראיתי בחיים שלי.
ולא עזרה העובדה שנחתי לתוכו מיד לאחר תקופת הסתגלות נעימה לנימוס האירופאי ולהלכות הנהוגות שם.
אנשים שהולכים עם שתי עגלות, ריבים פיזיים על קרטוני הביצים האחרונים שנותרו, צרחות, דחיפות קללות ואוירת כאוס איומה ומוחלטת מכל עבר. בחיים לא הרגשתי כל כך מותקפת על לא עוול בכפי.

בסוף, מותשת ורצוצה, הגעתי אל התור לקופה. את הסוף שלו לא יכולתי לראות גם בעמידה מאומצת על קצות אצבעות.
עשרים דקות ארוכות אחרי כן משפחה אחת, שלוש עגלות, מגיעים ומודיעים לי "אנחנו לפנייך!”. סליחה? מי? למה? נורא פשוט – הם הודיעו להוא שלפניי, שכמובן לא זוכר שום מאורע שכזה, שישמור להם את התור…
ויתרתי מראש. יש גבול לכמה מיטות חולות אני יכולה להיכנס בעוד אני משכנעת את עצמי שזו לא המנטליות שהייתי אמורה להיוולד אליה.
אז נחכה עוד קצת. מה, בברלין הייתי מרימה צעקות? כן, אני יודעת שבברלין זה לא היה קורה, אבל אל תהיו קטנוניים.

לא ייאמן, אבל הגעתי אל הקופאית.
היא נראתה מיואשת כמעט כמוני.
בעודי פורקת את המוצרים על המסוע אני מבקשת ממנה משלוח.
“מה פתאום משלוח? כבר נגמרו המשלוחים. האלו שהיו לפנייך היו האחרונים"…

הסתכלתי עליה.
הסתכלתי על העגלה.
הסתכלתי, בדמיוני, על המרחק המטורף שיש בין היציאה מהסופר ותחנת המוניות הקרובה.
הסתכלתי שוב על הקופאית.
והתחלתי לבכות.
פשוט עמדתי באמצע הסופר ובכיתי.

ואז צעקו עליי שאני מעכבת את התור…

ללא ספק, יום כיפור לא הולך להיות אחד ממועדי ישראל שאתגעגע אליהם…

 

______________________________________________________________

את יום כיפור השנה העברנו אצל אבא של עודד.

יש משהו לחלוטין הזוי בלחזור אל ההורים. לישון על מיטת נוער בחדר עם דלת פתוחה זה כבר לגמרי לא לגיל שלי. כן, גם אם זה הדבר היחיד שמאפשר להתחיל באמת את האריזות.

יומיים קודם כבר הזמנתי מהסופר מספיק אוכל ונשנושים שיספיקו לחלוקה בין שתי הדירות ולעוד שיכון פועלים קטן.

עודד חזר מהעבודה מותש לחלוטין. מכל השבוע הזה. זה נראה כאילו משנה לשנה זה נהייה יותר מעייף להיות מוכר אופניים ביום כיפור.

אבל החג עצמו עבר דווקא שקט.
הספקנו הרבה.
היינו צוות טוב.

ויותר מהכל, יותר מתמיד, הרגשתי את המשמעויות האמיתיות של השנה החדשה הזו. את האפשרויות החבויות בה.

וזהו.

בתקווה שזה הפעם האחרונה שיום כיפור משפיע עליי.

 

______________________________________________________________

ביום ראשון הייתי צריכה לנסוע עם סומו ללשכה הוטרינרית בצומת כנות, כדי לקבל את האישור הסופי שהיא יכולה לטוס איתנו.

התחלנו את התהליך מבחינתה כבר לפני שלושה חודשים וחצי, עם חיסון כלבת, לקיחת דם לבדיקת נוגדנים ובדיקות מול הלשכה הוטרינרית בבית דגן.

ופתאום, אני יושבת מול הוטרינר ההזוי במשרד שנמצא באמצע חניון בכוס-אל-אוחתק, עם הכלבה המתוקה שלי שהתקלחה והתבשמה מראש ותולה בו מבטים מקסימים שזוכים להתעלמות מוחלטת, ושומעת שעשינו משהו לא בסדר.
החישוב שלנו לא היה נכון.
לא היה מספיק זמן בין החיסון לבדיקה.
המסמכים לא תקינים.
אי אפשר לטוס.

בשלב הזה אני עוד בטוחה שקצת בכי, קצת הצגות, ואני סוגרת גם את הסאגה הזו בלי בעיה.
בת של מאפיונרית, או לא בת של מאפיונרית? עוד לא נולד הוטרינר שיגיד לי שאני לא יכולה לטוס עם הכלבה שלי.

אבל לאט לאט אני מתחילה להבין מול מה אני עומדת.
הוא מסביר לי בעברית שבורה, במבטא ארגנטינאי מעצבן ובהתנערות וזריקת אחריות ישראליות למהדרין, שהוא יכול לחתום לי על המסמך אבל הבעיה שלי היא דווקא עם הגרמנים.
הם אלו שלא יקבלו את זה.
והוא מוכן לחתום לי על המסמך אבל שאני לא אגיד אחרי זה "קרלוס חתם לי". הוא לא ייקח אחריות. הוא לא יענה אם יתקשרו אליו מחו"ל.

אבל מה הם יעשו אם הם לא יקבלו את המסמכים? אני כבר אהיה בגרמניה, אז מה זה משנה, לא?
"גברת, אני לא יודע מה להגיד לך. הם יכולים לשלוח את הכלבה חזרה לארץ והם יכולים גם להשמיד אותה בשדה התעופה. אבל את שלא תגידי קרלוס אמר לי יהיה בסדר, אני לא קשור לזה”

ופתאום כל הנסיעה לברלין כבר לא נראתה לי כל כך מושכת.
ופתאום הרגשתי כאילו כלום לא שווה את זה.
לא אם הכלבה שלי היא זו שעומדת פה בסכנה.
לא אם אין לי דרך להגן עליה. לשמור עליה. כמו שמגיע לה. כמו שהיא ראוייה.

ויחד עם זאת פחדתי לספר את זה לעודד. פחדתי בכלל לחזור על המילים האלו בקול רם.
איך אני יכולה להדאיג אותו ככה ולראות על הפנים שלו את השתקפות מעט האופטימיות שעוד נשארה לי נמחקת?
איך אני יכולה לתמודד עם לשכנע אותו שאנחנו יכולים להתמודד עם זה כשכל מה שאני מצליחה לראות בראשי זה שורת חיילי מכס במדים גרמנים מעמידים שורת ירייה מול הכלבה החסרת אונים שלי שמסתכלת עליהם בעיניים גדולות וחומות עם קוקייה ורודה על הראש?

אבל סיפרתי.
ויצרנו קשר עם חברה שמתמחה בהטסת בעלי חיים.
והם קיבלו מאיתנו את כל המסמכים ויצרו קשר עם הרשויות בגרמניה שאישרו להם שהמסמכים דווקא בסדר ולא תהייה בעיה להכנס איתה.
ושילמנו להם את ה-150 דולר שהרגישו לי הכי לא מבוזבזים אי פעם, והסאגה כאילו נסגרה.

ובכל זאת אני לא יכולה להתנתק מההרגשה שהפקרנו אותה.
שהפקרתי אותה.
שהיא סומכת עליי ואני איכזבתי אותה.

ועד שכפות הרגליים הקטנות שלה לא יטופפו על רצפת האלכסנדר-פלאץ והאף המתוק שלה ינסה להתרגל לריחות החדשים, גם לא נראה לי שאני אתנתק מההרגשה הזו.

 

______________________________________________________________

ביום שני מסרנו את הדירה חזרה לבעל הבית.

עבדנו בטירוף במשך שלושה ימים כדי להחזיר לו בצורה שתשקף את ההערכה שלנו אליו, ובעיקר אליה.
הדירה הזו היא מה שניתק אותנו, בעיניי, מהרע שהיה לנו בדרך השלום והעלה אותנו על דרך הרבה יותר חיובית.
אני מרגישה שלמרות שההתחלה הייתה טיפונת צורמת (אני מאשימה את זה בשאריות של נאחס שעוד היו דבוקות בנו מדרך השלום) לדירה הזו יש חלק גדול בדברים הטובים שקרו לנו בשנתיים האחרונות.
קארמה גוררת קארמה בעיניי, ולדירה הזו הייתה קארמה מושלמת בשבילי.

אז זהו, אנחנו הומלסים רישמית.
אבל השלושה ימים האלו לפני מסירת הדירה חיזקו אותי מאד.
אנחנו צוות טוב ביחד, עודד ואני, כשאנחנו רוצים. והעבודה המשותפת הזו לקראת מטרה שהייתה חשובה לנו, והשלמתה בצורה שגרמה לנו גאווה, הוציאה מאיתנו המון טוב.

בערב של יום שני ההורים אספו אותי, יחד עוד חלק מהפקלאות ולקחו אותי לשירה לטבעון.
פה אני מבלה את הזמן בכייף גדול עם האחיינים המושלמים שלי.
השביבי זמן האלו איתם עושים לי טוב באותה מידה שהם גורמים לי להתגעגע כבר מעכשיו.
ולזמן איכות עם שירה יש את אותה ההשפעה.

מחר עודד וסומו צפויים גם לבוא לפה, ואנחנו נשתכן כולנו ביחד אצל ההורים שלי עד הטיסה בלילה בין ראשון לשני.

נראה לי שאלא אם יקרו מאורעות מיוחדים, הדיווח הבא שלי יהיה מברלין.

אימאלה…