תגית: להתפשר

צריכים נס. בעצם שניים.

חנוכה. ערב נר רביעי. ואנחנו צריכים נס. זקוקים לנס.

אני מרגישה די מוזר לכתוב את זה כשבחלון המקביל ויינט מרענן לי ללא הפסקה ידיעות על זיהוי הגופות, אבל אני לא יכולה להתעלם מזה. אין פה שריפה, אין אלי ישי וגם אין סלקום. ובכל זאת גם אנחנו זקוקים לנס עכשיו.

פתאום הבנתי שיכול מאד להיות שכל זה ייגמר עוד מעט.
לא נשארו לנו הרבה כוחות ולא נותר עוד הרבה שמן בכד הסיבולת שלנו.
אנחנו צריכים נס מאד בקרוב, כי אחרת, ייתכן מאד, אפילו סביר, שכל החלום הזה ייגמר.

האמת לגביי למה לא כתבתי בבלוג כמעט חודשיים היא שאני מאמינה באמונות טפלות.
מטומטם, אני יודעת, אבל זה אחד מאותם דברים שהדימיון הפורה מידי שלי כילדה בנה לי כדרך להתמודד עם העולם, ופשוט נשאר איתי.

אחת האמונות הטפלות הכי חזקות שאני מאמינה בהן, היא שאלוהים מאד נהנה לצחוק עליי.

ולא שאני לא מחבבת אותו באופן כללי, אבל בנקודות החשובות לי בחיים, בהן אני מנסה להמנע מלהפוך לבדיחת היום, דרך ההתמודדות שלי היא בעיקר ניסיון פתאטי להטעות אותו. רוצה לומר, אם הוא צוחק מהתוכניות שלי, אני אספר לו תוכניות אחרות. אם הוא לועג לשאיפות שלי, אני פשוט לא איידע אותו מה הן.

לרוב זה עובד לי רק לשלילה ורק בדיעבד.
משהו בסגנון "לא היית צריכה להגיד לכולם כמה את רוצה להתקבל לשנקר, בגלל זה נדחית".

אבל מידי פעם, כשאני מצליחה להשתלט על הפה הגדול שלי ולא לבנות בניינים באוויר וציפיות רועשות, אז מידי פעם דברים מסתדרים כמו שקיוויתי בשקט. מקרה מוכיח – התכנון הראשון על ברלין שנעשה בקול תרועות רמות ירד לטימיון מלווה באותו הרעש, והתכנון השני, שנעשה במידה רבה הרבה יותר (לטעמי) של ענווה וספק, דווקא כן התגשם.

הפוסט האחרון שכתבתי לפניי ההפסקה הגדולה נחתם, לפני השורה על הפסטה בטטה (שיצאה מגעיל, ביי דה ויי) במשפט "השבוע הקרוב עומד להיות מוקדש כולו ככולו לחיפושי דירה, בתקווה שלא יביא עימו תסכולים רבים מידי". ובחיי שהאמנתי וקיוויתי שבזה זה ייגמר. שבוע אחד של חיפושי דירה, שבמקרה הגרוע יוביל לכמה תסכולים נסבלים.

אני עוד זוכרת שקצת זמן אחרי שהשבוע הזה עבר נגמר לו ודירה לא נראתה באופק, שירה שאלה אותי למה אני לא כותבת, אמרתי לה שאני רוצה לכתוב על חיפושי הדירה בדיעבד. אחרי שכבר תהייה לי דירה משלי.

חלק מהאמירה הזו הייתה בגלל האמונה הטפלה שלי שאסור לי לפרסם בגלוי את כמה אני רוצה דירה, כי זה בטוח יביא לכך שלא אמצא אחת לעולם, אבל חלק מזה, היום אני מבינה, היה בגלל שבכל זאת נתתי לעצמי לשקוע באשלייה שעוד רגע זה נגמר. עוד רגע כבר אוכל לכתוב על הכל בדיעבד. ואלוהים שמע וצחק…

במהלך הכמעט חודשיים האלו של חיפושי הדירות ידעתי עליות ומורדות באופטימיות שלי. היו דירות שלא רציתי, היו דירות שרק מהפרצוף של המתווך כבר ידעתי שלא נקבל אותן, והיו כמה דירות שהפילו אותי בפח. שנתנו לי לקוות. היו כאלו שביטאתי בפניי הקרובים אליי עד כמה אני רוצה אותן, והיו כאלו שניסיתי יותר להסוות. אבל ללא יוצא מן הכלל, שנייה אחת אחרי שנתתי לעצמי להתחיל לתכנן בראש אילו רהיטים יתאימו לסלון, קיבלנו את ההודעה שגם את הדירה הזו לא נקבל.

אני מרשה לעצמי לשבור כל חוק שיש לי לגביי האמונות הטפלות שלי ולכתוב פה בצורה מפורשת – יש דירה שאנחנו מאד רוצים ומחכים לקבל עליה תשובה.

בעצם, מה זה כבר משנה החלק הראשון של המשפט? הרי אנחנו כבר מזמן לא מגבילים את עצמנו רק לדירות שאנחנו רוצים… העיקר שירצו אותנו. והדירה הזו הצליחה להפיל אותנו בתקוות שיש סיכוי מסויים שאכן ירצו אותנו.

והתשובה הזו שממאנת להגיע, מרגישה לי יותר ויותר מרגע לרגע כמו החותם הסופי שייקבע את עתידנו פה. לטוב או לרע. לחיים או למוות. להמשך החלום או חזרה לארץ נגועת הקללה.

כי למען האמת, אני לא באמת יודעת איך להמשיך אחרי שנשמע את ה'לא' הטלפוני הזה (שאפילו בזמן שאני כותבת אותו אני רבה עם עצמי האם אני באמת מאמינה שהוא יהיה לא, או רק מטעה את הגורל לחשוב שאני חושבת ככה, והאם זה שאני במודע מנסה להטעות יגרום לו דווקא להתגשם…).

כי אפילו אם להניח את כל הייאוש בצד, אפילו רק מבחינה טכנית, אני לא יודעת איך להמשיך. לא יודעת מה עשינו עד עכשיו שהוא לא נכון, שאם נשנה אותו נצליח יותר. לא יודעת איך מניחים את הטלפון ומוצאים דירות אחרות לנסות את מזלנו בהן. מוצאים פינות חדשות לנגח את ראשנו בהן. לא בגלל שאין לי את הכוח לעשות את זה, אלא בגלל שבאמת נגמרו לי הדרכים.

וכי אי אפשר באמת להמשיך להניח את הייאוש בצד. חודשיים זה זמן מאד ארוך להתכחש לייאוש שמכרסם בך. והוא מכרסם בכל פינה טובה, וכבר נגמרו לי הדרכים והאנרגיות להטעות את עצמי לגביי כמה הוא משפיע עליי. בסופו של דבר, כל 'לא' כזה רק מחזק אצלי את ההרגשה שאנחנו בדרך ללא מוצא. וחוץ מזה שנגמרו לי הדרכים, גם נגמר לי הכוח.

והכי קשה לי שאומרים "אבל ידעתם שזה לא יהיה קל".

וזה קשה לי, כי אלו שאומרים את זה, ללא ספק מתוך דאגה ואהבה אמיתית, לא מבינים משהו שלי נהייה ברור כשמש. כי המשפט הזה מרמז שזה אפשרי. לא קל, אבל אפשרי. וזה לא יהיה קל בהתחלה, אבל אחרי זה זה ישתפר. כי "לא קל" זה לא "בלתי אפשרי".

ומה שכל אלו שאומרים את המשפט הזה לא מכירים בו, זה משהו שאני מבואתת ממנו.

זו האפשרות שנכשל. זו האפשרות שלא יהיה לנו קל בהתחלה, אבל יהיה לנו בלתי אפשרי בסוף. כי גם זו אופצייה הרי, לא? כי כמה שכייף ונוח להאכיל את עצמנו בניחומים ש"הכל מסתדר בסוף", זה לא תמיד עובד ככה, נכון? ואיך ממשיכים אחרי שלקחת צעד כל כך גדול אל תוך הלא נודע, וגילית שיש שם תהום?

לפעמים אני מוצאת את עצמי יושבת ומדמיינת איך אני אשב לי בסלון דירתי המעוצבת (מעוצבת באיקאה, אבל אל תהיו קטנוניים), על הספה שאקנה ותהייה לגמרי שלי, מוקפת בתחושת בית ושייכות, ואכתוב פוסט שכותרתו תהייה "צעדים ראשונים למהגר לברלין". מין פוסט כזה שאני מאד חיפשתי לפני המעבר ולא מצאתי. ושם, בין שלל טיפים בירוקרטיים, אפרט גם איך צולחים את האתגר הזה של למצוא דירה. יש לי אפילו משפט מפתח – “החלק החשוב ביותר בתהליך ההתאקלמות הוא למצוא דירת קבע. זה החלק שיקדם אתכם הכי מהר אל עבר השלבים הבאים, וזה החלק שיעכב אתכם ביותר באם לא תקדישו לו את המאמצים הראויים".

אבל אז אני מזכירה לעצמי שאני חכמה גדולה בדימיונות עתידיים.

ואני מזכירה לעצמי, שכמו שזה נראה כרגע, אין לי מושג ירוק איך אני מביאה את עצמי לסיטואציה בה זה אפשרי.

ואני אומרת לעצמי, והפעם באמת, לא כדי לנאחס אמונות טפלות, שאני מרגע לרגע יותר מתרחקת מהמקום בו אני יכולה להציע עצות, ומתקרבת בצעדי ענק אל הנקודה שבה אצטרך להגיד "בסדר. ניצחת. צחקת מספיק? אני הולכת לארוז עכשיו".

וכדי שזה לא יקרה, אנחנו צריכים נס.
רק נס אחד קטן שיוכיח לנו שלפעמים לדעת ולהגיד מה אתה רוצה לא אומר שלא תקבל את זה.
כי רק נס יגרום למעט האמונה והסיבולת והכוח שעוד נותרו לנו, להתמלא מחדש ולהספיק לכל המסע הזה.

ועד נס אחד שיעצור כבר את השרפה הזו, ויציל את החיות ויבריא את הפצועים.

אמן!

 


החודשים כבר הפכו לימים

נראה לי כאילו לפני רגע אמרתי למישהו שעוד ארבעה חודשים אנחנו טסים.
ורגע אחד לפני זה, אבל ממש לא מזמן, כל הרעיון הזה עוד היה נראה לי לא הגיוני.
והחודשים הפכו לשבועות, והשבועות הפכו לימים וממש בקרוב הם יהפכו לשעות.
עוד 11 יום, בלילה שבין ראשון לשני.
זהו, אנחנו עוזבים.

לפני קצת יותר משלוש שנים שנים, כמה שבועות אחרי החתונה שלנו, עודד ואני נסענו במיוחד להורים שלי לצפון כדי לפגוש את טל ואישתו שהגיעו לביקור מבזל. בזל שוויץ, לא צפון תל אביב.
אני זוכרת מה לבשתי (את השמלה השחורה שקניתי בסאמר סקול בחנות של בגדי ילדים, ושוב הייתה טובה עליי), אני זוכרת איפה ישבנו (ב-BP בצומת הזו ליד חוצות המפרץ) ואני זוכרת שהייתי עצבנית כי ששכחתי את הטבעת נישואים שלי בבית אחרי שהורדתי אותה כדי לשים קרם בשיער.
ואני לא זוכרת על מה בדיוק דיברנו. אני זוכרת באופן כללי ששאלתי את טל אם הוא לא מתכנן לחזור לארץ והוא אמר לי שהוא לא רוצה לחזור כי אין מה להשוות את איכות החיים. ששם יש לו הרבה יותר ממה שיכול להיות לו פה.

ואני זוכרת את הרגע הזה שחשבתי שאני גם רוצה יותר. שאני לא רוצה יותר להתפשר.

ואחרי זה דיברתי על זה עם עודד, ובפעם הראשונה מאז שהתחלנו לצאת הוא אמר שאולי לעבור לחו"ל זה לא רעיון כזה גרוע.
ובדקנו את העניין,
וסיפרנו לכולם,
ושינינו תוכניות,
ועשינו חדשות,
וחלמנו על חיים חדשים בברלין.

ואיפשהו, קצת אחרי שכל הסיפור הזה יצא מכלל שליטה, הבנתי שזה לא הולך לקרות.
הבנתי שעודד לא רוצה להגיד לי את ה'לא' הזה, והבנתי שאני לא רוצה להגיד אותו לעצמי, אבל התחלתי להפנים שבין אם נודה בזה או לא, התוכנית הזו גדולה עלינו. היא לא הולכת לקרות.

והחיים המשיכו.
ועזבנו את הדירה הנוראית (העאלק זמנית) בדרך השלום
ועברנו לדיזינגוף
וחזרנו לבנות את החיים במקום לחלום על חיים אחרים
ומצאנו לעצמנו חלומות אחרים, שחלקם התגשמו וחלקם לא
ולפחות אני, קברתי את החלום ההוא. העדפתי לשכוח אותו.

"הכל התחיל מחיים מסוכנים להפליא… מלאי ביטחון, ללא אכזבות ונטולי סיכונים"

והפעם הראשונה מאז שבאמת באמת רציתי משהו, כמו שרציתי אז לעבור לברלין, הייתה כשניסיתי להתקבל לשנקר. זה נשמע עלוב בעיניי להגיד שעד אז רק תיפקדתי ובאותו הרגע חזרתי לחלום. זה נשמע קורבני. אבל ככה הרגשתי.
הרגשתי שעוד פעם נפתחת בפניי הדלת לחיים בלי התפשרויות.

ולא התקבלתי.

ויום אחד אני עוד אחפור עם עצמי להבין עד כמה זה כאב לי וכמה זה פגע בי.
אבל מה שאני יודעת כבר היום, עוד לפני שנתתי לעצמי להכיר בכל המהלומה הזו, זה שהרגשתי שכבר אין לי מה להפסיד.
והחזרתי את רעיון ברלין לשולחן הדיונים.

כשדיברתי עם נטי וסיפרתי לה על הרעיון והתייעצתי איתה אם לספר להורים, אמרתי לה שאני לא אוכל להסתכל להם בפנים אם זה שוב ייכשל.
שוב רוני והג'וקים שלה… שוב תכונית גדולה שלא תצא לפועל…
אבל בכל זאת סיפרתי להם.
והם דווקא מאד תמכו.
והכל התחיל מההתחלה.

רק שהפעם אני לא באמת האמנתי.

כל פעם שעודד ואני דיברנו על זה, איפשהו במאחורה של הראש חשבתי שגם הפעם הרעיון יתמוסס.
וכל פעם שסיפרתי על זה למישהו, הכנתי את עצמי לרגע שאני אצטרך להשפיל מולו עיניים ולהגיד "כן, בסוף זה לא יוצא לפועל"
וכשהזמנתי את הכרטיסי טיסה חשבתי על הכסף שיעלה לבטל אותם
וכשהודענו לבעל הדירה חשבתי על איזה באסה יהיה לחפש דירה אחרת.

וככה זה כבר כמה חודשים.
אבל החודשים הפכו לשבועות, והשבועות הפכו לימים וממש בקרוב הם יהפכו לשעות.
עוד 11 יום, בלילה שבין ראשון לשני.
זהו, אנחנו עוזבים.

ובכל זאת אני מרגישה צורך לסייג – אלא אם משהו לא צפוי יקרה…

"הכל היה מהיר,
הכל היה נמהר,
לא ידעתי מה לחשוב,
במקום להיות זהיר הייתי מאושר
ואמרתי רק – למה לא?"