תגית: חיים חדשים

Have I told you lately that I love you?

הפוסט האחרון שלי גרר אותי השבוע לשיחה מעניינת עם שירה לגביי הרגלי הפגנת הרגשות שלי.

היא טוענת, לא ללא הסכמה חלקית לפחות מצידי, שאחת הסיבות העיקריות שסבא לא הבין, היא שאני לא הראתי. היא טוענת (או לפחות, אני לוקחת לעצמי את החירות הספרותית לנסח את דבריה בצורה שבה אני ספגתי אותם) שאם הוא לא ידע, זה בגלל שאני לא אמרתי.

האמירה הזו הובילה אותי לחשוב על הדרך שלי להגיד. על הצורה שבה אני מראה. אבל יותר מהכל על הציפייה שלי, הכל כך בסיסית שלי ובלתי אפשרית שלי, שאנשים פשוט יבינו.
שהם פשוט ירגישו.
שהם פשוט ידעו.
כי להגיד, ממש, במילים, במעשים, אני לא יודעת איך.

שאלתי אותה איך היא יודעת.
הרי אני אומרת את זה כל כך מעט.
אז איך היא מרגישה?
והיא אמרה שהיא יודעת. שהיא מרגישה.
מזה שכשהיא חושבת על הרגעים החשובים בחיים שלה – אני שם. מזה שהיא חושבת על פינוקים והדאגות בחיים שלה – אני שם.

אבל זה גרם לי לחשוב על האנשים האחרים בחיים שלי.
איך הם יודעים?
האם הם יודעים?
ואיך, אם בכלל, משפיע הקושי הזה בלהפגין את הרגשות שלי על האינטרקציות שיש לי בחיים?

חשבתי על ההורים שלי. הם יודעים? הם מבינים? או שמבעד לכל מעטה הדאגה והתמיכה, הם בעצם חושבים שאני לא באמת אוהבת, כי הרי עזבתי?
ואולי זה דווקא העובדה שעזבתי שעוזרת להם להרגיש. לי לפחות נראה כאילו מאז הנסיעה הם יותר יודעים. יותר מרגישים את מה שאין לי המילים להגיד. את מה שמכלול היומיום מנע ממני להגיד בארץ. יכול להיות שאני באמת יותר טובה בלאהוב ממרחקים?

אני די בטוחה שעודד יודע. במאי הקרוב אנחנו נהייה ביחד עשר שנים. אין לי אף אחד אחר בחיים שלי שבחר בי לאורך תקופה כל כך ארוכה. זה בטוח אומר שהוא יודע, לא?

ואם זה לא אומר, האם זו הטבעת על היד שלי שגורמת לו להבין? האם הוא חושב באותה תדירות כמוני על ההתחייבות הכנה שלי לבחור בו כל החיים? האם הוא הבין כמה חשובה לי המילה הזו "לבחור", בגלל שהיא מתמצטת את כל מה שאני מרגישה אליו ולא יודעת להגיד? האם הוא יודע שאני קמה כל בוקר ובוחרת בו? בוחרת בטוב, בוחרת ברע, בוחרת בכל מה שיבוא עמם…

אבל אני תוהה לגביי מרב לדוגמא. האם היא ידעה? האם היא הרגישה כמה היא הייתה חשובה לי? האם בגלל זה, או למרות זה היא נטשה?

במסיבת רווקות שלי כתבתי לה שכל דבר שאני – זה בזכותה. ששום דבר בחיים לא עושה אותי גאה כמו לקרוא לעצמי חברה שלה. ואני יודעת, עכשיו במבט לאחור זו אמירה די קיצונית. אבל ככה זה עם אנשים שלא יודעים להפגין רגשות – כשהם כבר עושים את זה, הם לא יודעים לווסת את העוצמה. אבל בכל זאת, אם כתבתי לה את זה, יכול להיות שהיא בכל זאת לא ידעה? שהיא בכל זאת לא הבינה? שמה שהיא עשתה נבע מזה שהיא חשבה שלא יזיז לי? או דווקא בגלל שהיא ידעה כמה זה יכאב?

ומה אם האנשים שאפילו לא בחיים שלי? אנשים שרציתי אותם לידי ולא הצלחתי להדביק אותם לשם? האם זה בגלל שהם לא הרגישו?

אני חושבת על הקנאה הזו, שמרגישה לי כאילו היא מלווה אותי כל החיים שלי, באנשים האלו שקל להם להתחבר. שתמיד מוקפים באנשים. בחברים. באנשים שמבינים. הקנאה המחלחלת הזו באנשים עם רשימות של חברים. שבתקופות חולפות בחיים יש להם את החברים הכי טובים, מתוך החברים. האנשים האלו שנסיעה למקום חדש היא הזדמנות משמחת עבורם להכיר אנשים חדשים. לא משימה מייגעת, אלא הזדמנות.

אני חושבת על כל ה'טל'ים של העולם, שבכל מקום שהם מגיעים הם ישר יוצרים חברים. על הקנאה בהם שאני סוחבת עוד מאז ארגז החול בגן. אני חושבת על כל האנשים לאורך החיים שלי שתמיד הרגשתי שאני רוצה בחברתם יותר ממה שהם רוצים בחברתי. שאני זו שצריכה להוכיח את עצמי, כי אחרת אני אאבד גם אותם לטובת מאות האלטרניטות שיש להם. האלטרנטיבות שלי אין. אני חושבת על כל רגעי הבדידות שבהם הרגשתי שפשוט אין בי את די.אנ.איי הדבק הזה, שגורם לאנשים להשאר. האם יכול להיות, בסופו של דבר, שזה הכל מסתובב חזרה אליי? שבעצם הייתי צריכה לקנא בהם על שהם מצליחים להראות את הדברים שאני לא מצליחה להפגין?

אבל יותר מהכל, אני חושבת על ברלין.
האם היא יודעת שאני אוהבת אותה? האם היא מרגישה כמה אני צריכה אותה?

כי הרי זה בעצם תמצית כל העניין, לא? אם אני וברלין זה לתמיד, אז יותר חשוב עכשיו מכל אינטרקצייה חברתית שהייתה לי אי פעם, זה לדאוג שהיא תבין. שהיא תרגיש. שהיא תרצה אותי. שהיא תקבל אותי. שזה יהיה קשר אחד שאני לא אפסיד.

אני מרגישה מחוייבת לעיר. אני מרגישה שפה אני אמורה להיות, ובה אני רוצה לבחור, למרות כל הקשיים שישנם ואולי עוד יגיעו. ואני מרגישה גם, שזה המבחן שלי. אם היא תדע, אם היא תבין, אז כנראה שכשזה באמת חשוב, אני כן יודעת להראות מה שצריך.

השבוע ערכנו מסיבה אצלנו בבית. הזמנו את כל הכיתה של לימודי הגרמנית שלנו. הגיעו בערך עשרים אנשים וכמות אלכוהול שמספיקה בערך למאה ושתיים עשרה. היה מעולה. אנשים נשארו פה עד שלוש וחצי לפנות בוקר, וגם אז היה נראה כאילו הם לא רוצים ללכת. בדלת בדרך החוצה, כולם ללא יוצא מן הכלל, כבר קבעו איתנו את התאריך למסיבה הבאה. מצד שני, יכול להיות גם שזה היה בגלל הכמות ההיסטרית של האלכוהול בפונץ' שהכנתי…

אבל למחרת בבית ספר, בהפסקה, הרגשתי יותר מהכל, יותר אפילו מההנג-אובר הקטלני שהיה לי, שהצלחנו לשדרג את ה'שותפים ללימודים' לדרגת 'ממש חברים'. זה היה שווה אפילו את הכאב ראש שלי.

נצחון ראשון.

שבוע שעבר עשינו לאיתי ארוחת הפתעה. אחרי שהוא סיפר לנו שהוא מתגעגע לאוכל בארץ, מצאנו מישהי שמוכרת מלוואחים בברלין, עשינו ממנה הזמנה ואירגנו ארוחה ישראלית לתפארת. עם זיתים וחומוס ורסק עגבניות וכל מה שצריך. כשהוא הגיע, חיכה לו גם המשלוח מנות, שעמלנו עליו עבורו במשך יותר משבועיים.

איתי הוא החבר הכי אמיתי שיש לנו בברלין. אני מרגישה שהוא הנכס הכי גדול שיש לנו בברלין. ואני מרגישה שהוא חלק מהמבחן שלי – הוא יידע כמה הוא חשוב לנו, ולא משנה מה נצטרך לעשות בשביל זה.

נצחון שני.

בשבועות האחרונים אני מרגישה שאני קצת כפוית טובה. שאני גרה בעיר הכי מדהימה בעולם ואני לא מנצלת את זה. בקושי חוקרת את השכונה שאני חייה בה, בקושי מסתובבת במקומות שאני לא מכירה ומפספסת התייצבות באירועים שקורים פה, מתוך איזשהי תפיסה יומרנית ש'אני גרה פה. אני תמיד אוכל ללכת בפעם הבאה'.

החלטתי שאני מפסיקה עם זה. זה לא לעניין. אם אני לא אתחיל להעריך בצורה קצת יותר מעשית את העובדה שאני פה, אולי באמת אני לא אהיה פה עוד הרבה. אם אני לא אתחיל להשקיע, ברלין לא תבין. כי במערכת יחסים צריך להשקיע, ולעשות, ולדבר ולהראות. כי אחרת הצד השני לא יודע. הוא לא מרגיש.

אז התחלנו לעשות הליכות ערב יותר ארוכות עם סומו. ואתמול הגענו לחלק בשכונה שלנו שאף פעם לא היינו בו. שני רחובות מהדירה שלנו, אבל לכיוון שאף פעם לא טרחנו לבדוק. ומי ידע? מסתבר שיש שם חיים שלמים בחוץ. ופאבים, ומסעדות, ועשרות אנשים ברחובות. וזה כאילו אנחנו גרים כבר שלושה חודשים בשכונה שחשבנו שהיא הכי מדליקה בברלין, אבל לא ידענו בכלל עד כמה היא כזו… אני לא יכולה לחכות כבר לטיולים הבאים.

נצחון שלישי.

היום אני הולכת לקרב הכריות הגדול באלכסנדר פלאץ. מסתבר שהשני באפריל הוא יום מלחמת הכריות העולמי, והאירוע נחגג בזירות קרב בכל רחבי העולם. אני לא יודעת עוד באיזו קונסטולציה אני הולכת, מי בא איתי והאם אקח כרית או רק מצלמה. אבל אני הולכת. אני לא מחכה לשנה הבאה.

ושבוע הבא אני הולכת לאירוע שבירת שיא גינס לטרמיסו הארוך בעולם. התכנון הוא להכין טרמיסו באורך של מאתיים מטר. שוב, אני לא יודעת עם מי ואיך, אבל אני הולכת. זו החלטה. כי צריך להשקיע, ולעשות, ולהראות… אין זמן לחכות שיבינו לבד.

ונרשמתי לרשימת תפוצה של מפגשי ישראלים צעירים בברלין.
ואני שומרת על קשר יציב כבר עם שלוש חברות שעזבו את הלימודים.
ואני עושה מאמץ מודע לטפח את הבית שלי כך שבכל רגע נתון, ובלי התרעה מראש, אני אוכל לארח כאן אנשים.

המלחמה שלי נגד הנטייה שלי לא להצליח לגעת באנשים התחילה!
ואני מתכוונת לנצח!

אז לכל אלו שלא הראתי להם בזמן האחרון מה אני מרגישה,
לכל אלו שרחוקים מידי בשביל שאני אבשל להם, או אהיה לצידם, או אשן להם על הספה,
לכל אלו שלצערי אני לא יכולה להזמין אותם להרביץ איתי לגרמנים עם כריות, או לאכול טרמיסו ממש ארוך,
לכל אלו שבינתיים כל מה שאני מצליחה לעשות עבורם זה לסרוג חיות, ולשלוח בטריות, ולמשוך בצמות, להתגעגע המון –

הנה משהו בשבילכם. קיטשי, אבל אני לא אומרת את זה מספיק.


שיהיה שבוע נפלא לכולם.

מודעות פרסומת

שום דבר לכתוב עליו

השבועות האחרונים, ואולי אפילו יש להגיד החודשיים האחרונים, הכניסו אותנו לשגרה מקוללת-מבורכת. זאת אומרת, אי אפשר להגיד שלא עוברים עלינו פה דברים, אבל התחושה הכוללת היא שאנחנו ב'דאון' שמתלווה באופן טיבעי ל'היי' של ההתחלה. אולי ככה זה. אולי הגוף ממשיך לחפש כל הזמן אתגרים, והנפש מחפשת פרוייקטים, וכשאין כאלו בנמצא, הכל נראה קצת פחות מלא חשיבות. והרבה פחות ראוי לפוסט בפני עצמו. כאילו אין שום דבר ששווה מספיק לכתוב עליו.

אבל מהצד השני של המטבע, דברים אחרים, קטנים בהרבה, תופסים אצלי חשיבות שלא שמתי אליה לב לפני כן.

זה תפס אותי בפעם האחרונה שהכנתי מאגר של שום כתוש.

בארץ, במשך תקופה די ארוכה, היה ויכוח בלתי נגמר ביני לבין שירה ונמרוד, על היעילות שבשימוש בשום כתוש קנוי, לעומת האיכות שבשימוש בשום טרי שנקטש רק ברגע הצורך. אני כמובן הגנתי על היכולת לשים בדיוק את כמות השום הרצוייה לי בלי לעבוד על זה במשך חמש שעות של קילופים ומעיכות, והם הגנו על העובדה שלשום טרי אשכרה יש טעם והשפעה של שום, ולא הנוכחות-החסרת-נוכחות של אחיו הקנוי.

אתם מבינים, שום זה עניין גדול במשפחה שלנו.
אבל אני עוד אחזור לזה.

בכל מקרה, אחרי כמה חודשים של הויכוח המהותי הזה, ואיומים שלי שאני מפסיקה לבשל אצלהם, וירידות שלהם שכמה שאני עושה רעש בעצם אני לא מבינה כלום בבישול, מצאתי את הדרך שעובדת בשבילי הכי טוב – אני מפנה כמה שעות מיותרות (מה שבעיניי במילא הייתי צריכה אם הייתי רוצה קצת יותר משתי שיני שום לתבשיל…) קולפת כמות היסטרית (אבל ממש היסטרית) של ראשי שום, ומכניסה הכל לקוצץ תבלינים שלי, מרסקת באמוק, ויאללה, יש לי שום כתוש מוכן עם טעם אמיתי לחודשיים הקרובים.

העניין הוא, וזה הבנתי רק בפעם האחרונה שביצעתי את התהליך, יחד עם טעם מרוכז של שום, אני מקבלת גם מנה גדושה של זיכרונות וגעגועים לסבא.

זה היה קורה בערך באותה התדירות. למרות שכשקטנים הזמן נראה כאילו הוא עובר הרבה יותר לאט. פעם בחודשים בערך היינו חוזרים מבית ספר לשולחן מטבח עמוס לעייפה בראשי שום ובסבא אחד סבלני ומרוכז. סבא היה משתמש בסכין כדי להוריד את הצ'ופצ'יק של השום ולקלף יותר בקלות, אבל לנו היה אסור, כי סכין לילדים זה מסוכן (או "סכין זה מסו?” “כן", כמו שלמדתי מהאחיינים שלי) אז אנחנו קילפנו רק עם הציפורניים. ואם נתקלנו בשן עקשנית במיוחד, שגם אחרי נסיונות ארוכים לא נכנעה לנו, היינו מעבירים אותה בשקט בשקט, בלי שהוא ירגיש, לצד של סבא בשולחן.

כפי שכתבתי, אני די משוכנעת שתפיסת הזמן שלי מאותם אירועים היא קצת מעוותת, אבל אני בטוחה שישבנו ככה מה שהרגיש לפחות כמו שעות. סבא בכסא שבראש השולחן, צמוד לחלון, אני לידו וכל השאר לא חשוב. היינו מקלפים כל כך הרבה שום שתמיד הגענו לנקודה ההיא שהשולחן היה מתמלא כולו בקליפות שהיינו צריכים לטפוח עליהן ולהזיז אותן ממקום למקום כדי לגלות אם נותרו עוד שיניים חמקמקות שעדיין לא עברו תחת ידנו.

כל הזמן הזה סבתא עמדה במקום הקבוע שלה מול הכיריים מאחורינו ובישלה בדייקנות את מה שיוגש לנו כארוחת צהריים ברגע שנסיים. השיחות סביב השולחן נגעו בכל הנושאים שבין 'מה למדנו היום' ו'מה נעשה בערב כשההורים יגיעו לקחת אותנו'. בימים שאלון הצטרף אלינו, סביב השולחן נשמע רק ציטוט ארוך ומשעמם של שידור ה'שירים ושערים' האחרון ופרשנות נלהבת של סבא ואלון על כל מילה שנאמרה שם.

אני אפילו לא זוכרת מה סבתא עשתה עם כל השומים האלו שסבא (גם אנחנו, אבל בעיקר סבא) קילף לה בדייקנות וסבלנות ובכל כך הרבה אהבה כל פעם. זה כאילו לא היה החלק החשוב. איכשהו בראש שלי, אני בכלל לא אתפלא אם היא זרקה אותם. כי זה לא היה בשביל השומים. זה היה בשביל כל השעות האלו, עם הגינה שבחוץ שמשקיפה עלינו עם העץ שאפשר לתפס עליו וסבתא לא תראה אותנו. זה היה בשביל הפרצופים שסבא עשה כדי להצחיק אותנו. זה היה בשביל ההפגנת האהבה הבלתי נתפסת הזו שלו. זה היה בשביל כל השעות האלו שאני בחיים כבר לא אקבל בחזרה.

אבל אני די בטוחה שזה לא היה בשביל שהיא תכניס את כל השומים לקוצץ תבלינים חשמלי ואז תקפיא אותם בקופסאות פלסטיק קטנות של איקאה.

אתם מבינים, שום זה עניין גדול במשפחה שלנו.

ואחרי שהיינו מסיימים, ומנקים את השולחן, ואוכלים את הארוחה שסבתא בישלה, ורבים איתה על כן עוד ביס או לא עוד ביס, והיינו מקבלים מסטיק עגול וגדול וצבעוני מתוך הצנצנת הגדולה שסבא החזיק בארון, היינו הולכים לישון. כי בין שתיים לארבע ישנים. אין על זה ויכוח בכלל. והיינו רבות על מי תקבל את השמיכה הסגולה הנעימה. ובארבע סבא היה בא ומעיר אותנו על ידי זה שהיה משפשף את זיפי הזקן שלו על הלחיים שלנו. ואז הוא היה מביא לנו פירות. תמיד בגביע לבן מפלסטיק חלבי, שהוסב לכוס שתייה. ואם זה היה קיץ, אז הפירות היו ענבים, שהוא היה מפריד אותם אחד אחד מן הגבעול ושוטף, ובודק שלא נשארו חתיכות מהעוקץ, ושם בכוס.

ובחמש שוב נכנסנו לעוצר, כי התחיל 'ערב חדש' והיה אסור להפריע ולדבר תוך כדי. אז אני ושירה היינו נעמדות מאחוריי סבתא על הספה ומשחקות לה עם השיער הארוך והנפלא שלה, ומתירות קשרים, ויוצרות חדשים, ועושות צמות. ואז ההורים היו באים מהעבודה, תמיד ביחד, והיו לוקחים אותנו הביתה להתחיל את החלק השני של היום. החלק המשני של היום.

אני זוכרת שפעם אמרתי לאלון שאמא שלי משלמת לסבא וסבתא כל חודש על זה שהם שומרים עליי ועל שירה אחרי הלימודים. אמרתי לו שלאמא שלו הם מוותרים, כי הוא לא בא כל יום, וכי אבא שלו זה הבן שלהם, ובנים יותר נחשבים.
עד כדי כך הנתינה שלהם הייתה עבורי בלתי נתפסת. אפילו במושגים של ילדה קטנה, לא היה נראה לי הגיוני שמישהו יכול לפנק כל כך מישהו ולדאוג לו כל כך בלי לקבל משהו בתמורה…

אבל אחרי זה דברים התחילו להשתנות.
שירה עברה לקיבוץ וכבר לא הגיעה אחרי הלימודים, אלא רק בערב עם ההורים.
ואז סבא חלה והתחיל לעשות דיאליזה. בהתחלה פעמיים בשבוע, ואחרי זה שלוש פעמיים.
ובימים האלו שהם היו בבית חולים אני נהייתי ילדת מפתח, כמו שתמיד ראיתי אחרים בבית ספר וכל כך קינאתי. והלכתי הביתה לבד. והעסקתי את עצמי לבד.
ואז התחלתי ללכת לחטיבה, ופתאום לעזוב את כל החברים שעושים דברים ביחד אחרי הלימודים כדי ללכת לסבא וסבתא, היה נראה אפילו יותר קשה ולא מתאים.

ואז נטי נסעה לארצות הברית. ובערב, לפני שלקחנו אותה לשדה התעופה הלכנו כולנו לסבא וסבתא כדי שהיא תוכל להפרד. ושם, בחדר האוכל שלהם הספון עץ, סבא ישב וחיבק את שירה ואמר לכולנו בעיניים נוצצות מגאווה "זו הנכדה שתמיד הכי אהבה אותי". ואז כבר שום דבר לא היה אותו הדבר.

וללכת לבקר אותם נהייה קשה מפעם לפעם, והמחלה שלו שאבה ממנו את כל החַיּוּת שלו והוא הפסיק להיות הסבא שהכרתי עוד הרבה שנים לפני שהיא הרגה אותו. אבל יותר מהכל, לא יכולתי לסלוח לו. כמה שניסיתי, וכמה שרציתי וכמה שחשבתי על כמה שהם לבד בין ביקור אחד שלנו לשני, ועל כמה שהוא קטן וכואב בבית חולים, לא יכולתי לסלוח לו על שהוא לא ראה. על שהוא לא הבין.

אז כנראה שבסוף הוא בכל זאת לא קיבל שום דבר בתמורה לכמה שהוא דאג ופינק ואהב.

קניתי לפני כמה זמן סבון לידיים שמיוחד למטבח. יש לו ריח לימון נעים ויכולת מדהימה לנטרל ריחות. אז אחרי כל פעם שאני עומדת ומקלפת את כל השומים (הפעם עם סכין שעוזר לי להוריד את הצ'ופצי'ק), ומכניסה אותם לטוחן תבלינים ואז מפזרת אותו בין קופסאות קטנות של איקאה, אני שוטפת עם הסבון הזה את הידיים וכל הריח נעלם.

אבל הזכרונות לא.


צעדים ראשונים למהגר לברלין

סלון הדירה שלי עולה על גדותיו מארגזים קרועים וריקים של איקאה ושלל רשתות ריהוט ואלקטרוניקה אחרות. בפינות הנדירות בהן לא ממוקמים ארגזים, ישנם בגדים, שבמצבם הטבעי אמורים להיות בארון, אך כרגע אין להם משכן שכזה. כדי להשלים את הקומפוזיציה מפוזרים אלפי פירורי קלקר מאחת האריזות שסומו התעללה בהן למוות.

אבל אם מאמצים ראייה קצת פחות פולנית (יותר בלאגניסטית, יותר חיובית…) ניתן לראות בין לבין גם איים קטנים של אושר. יש לי ספה. לגמרי שלי. שעומדת, אפורה ויפהפייה, וכולה הבטחה ותקווה לאנשים שעוד יבואו לבקר אותי. ויש לי מנורה עומדת, ושולחן מחשב, ואהיל שאמא שלי ישבה והצמידה לו פרח פרח, ופתיתי השלג של סומו מעטרים את השטיח שלי שתואם לוילונות שאבא תלה לי.

יש לי בית.

יש לי מטבח שעושה לי חשק לבשל 24 שעות ביממה. ולמרות שכרגע עומדת במרכזו מזוודה ענקית שאין לי מקום אחר לשים, הוא חם ומזמין ונודף ריחות של בישולים ביתיים. ואני לא יכולה לעבור על פני פינת האוכל המקסימה שלי בלי לפנטז על כל הבקרים שנשב בה לפני הלימודים, עם כוס קפה מהמקינטה האדומה שלי. ואני לא יכולה לטגן חביתה, על סט הסירים והמחבתות ה-הו-כה-משובח-שלי, מבלי להפליג במחשבות שעל זה בדיוק חלמתי. לזה בדיוק חיכיתי.

יש לי בית בברלין.

אז אני מוצאת את עצמי יושבת לי בסלון דירתי המעוצבת (מעוצבת בקרעי ארגזים, אבל אל תהיו קטנוניים), על הספה שקניתי והיא לגמרי שלי, מוקפת בתחושת בית ושייכות, וכותבת פוסט שכותרתו "צעדים ראשונים למהגר לברלין". מי כמוכם יודע שכבר לא האמנתי שזה יגיע…

ואולי כדי לעשות סדר לכל מי שעדיין לא שמע את הסיפור המלא, זה הגיע בדיוק שלושה ימים לפני הכריסמס. וזה התחיל כמו עוד אחת משישים ושתיים הדירות שהלכנו לראות. לא היתה שום סיבה להאמין שהפעם זה יהיה שונה.

אבל זה היה. באמת שעד נכון לרגע זה אין לי שום שמץ של מושג מה הפך את זה להיות שונה, אבל משהו הסתדר שם לכיוונינו. הסוכנת הכוסית שהראתה לנו את הדירה הייתה ממש ממש נחמדה אלינו, התנאים של חברת הניהול התאימו למה שיכולנו להציג, וכולם היו ממש לחוצים לסגור את העסקה הזו לפני שיוצאים לחופשת החג. וכך יצא שבדיוק יום לפני ערב חג המולד, בדיוק יום לפני שההורים היו מתוכננים לנחות אצלי לביקור עידוד וניחום על זה שאנחנו לא מוצאים דירה, חתמנו על חוזה. ובא לציון גואל.

ויום למחרת, בשיא המינוס 12 מעלות, נחתו פה, כמו זוג מושיעים, ההורים שלי. וכבמטה קסם העולם חזר להיות הגיוני שוב.

את ערב החג חגגנו בארוחה חגיגית שערכתי בדירה הזמנית שלנו. הזמנו את איתי גם, ובשילוב עם ההורים שלי, האוכל המשובח (אם יורשה לי להעיד כך בעצמי), היין והחברה הנעימה, היה ערב מקסים. היה גם עוד איזשהו תיכנון לנסוע לשמוע את מיסת החצות בברלינר-דום, אבל כולנו היינו פשוט מותשים מדי.

המשך השבוע היווה טלטלה מנטלית מתובלת בהמון איקאה. למעשה, חוץ מסוף השבוע הארוך של החג, בו בעיקר טיילנו בעיר והשווצנו להורים במה שמרגיש כמו החצר הפרטית שלנו, בשאר הזמן היינו עסוקים בקניית רהיטים לדירה, או בהרכבתם. או בפתיחת ארגזים. או בדחיסת ארגזים לחדר האחסון הקטן שלנו, בהמתנה לזריקה בפח הניירות שעלה על גדותיו כבר.

ומילה על ההורים שלי –
אני מודה, במידה רבה של בושה, שלא רבות היו הפעמים בחיי בהן פניתי אל ההורים שלי לתמיכה. וגם בפעמים שכן עשיתי זאת, לעיתים נדירות מאד חיפשתי תמיכה נפשית, אם אתם מבינים את כוונתי… קשה לי בדיוק לשים את האצבע על מה הפך ככה את הקלפים מאז שהגעתי הנה, אבל כמעט ארבעה חודשים לאחר מכן, ואני מחשיבה את ההורים שלי כאחד הסלעים היציבים בחיי.
שני התומכים הכי גדולים שיכולים להיות לי. שני החיזוקים הכי גדולים שעכשיו יש לי.

יותר מהכל זה הרגיש שהביקור שלהם סבב סביב מטרה אחת בלבד – לאהוב אותי, לשמח אותי, לחזק אותי, להכיל אותי, ובעיקר לראות אותי. ממש לראות אותי, כמו שבארץ יותר מידי פעמים הרגשתי שלא רואים אותי.
בכל שבבי הרגעים הקטנים, בהם הם התלהבו מדברים שלא אופיינים להם, עשו דברים שלא אופיינים להם, הם רק הבהירו לי יותר מהכל – אנחנו כאן בשבילך. במובן הכי אמיתי ובסיסי של המילה.

ואין לי מילים להסביר כמה זה מחזק אותי. את הכוח שזה נותן לי להמשיך בהרפתקאה הזו ולהלחם על האושר שלי. וכמו שכבר כתבתי להם, הייתי רוצה להגיד שאני מקווה שיום אחד אני אוכל לתת גם לילדים שלי את התמיכה והאהבה שהם נותנים לי, אבל יותר מזה, אני מקווה שיום אחד אני אוכל לגרום להם להתגאות בי, ולדעת שזה היה כידאי.

וככה עבר שבוע הביקור שלהם. והפרידה, כמו שאפשר רק לתאר, הייתה קשה ועצובה. לא עזרה לזה העובדה שבימים האחרונים לביקור גם אני, אבל בעיקר עודד, נכנסנו קצת למרה שחורה, ולדירה הייתה בעיה של חימום, והיה עוד כל כך הרבה דברים לעשות לפני שהיה אפשר כבר ממש לעבור אליה.

אבל בערב השנה החדשה (די מחוסר ברירה ומאירגון לא נכון של הזמן, אבל מה זה משנה) כבר ישנו את הלילה הראשון שלנו בדירה. ולאט לאט, עם פגישות עם איתי והחימום שהסתדר והמטבח שלבש צורה והנפש שהתרגלה, התחלנו להתאהב בדירה. וזו אהבה שהולכת וגדלה כל יום, עם כל ארגז שאנחנו זורקים.

וזה הדבר הכי גדול שהשתנה מאז הפעם האחרונה שכתבתי, אבל זה רחוק מלהיות הדבר היחד.

סיימנו בשעה טובה את כל הסידורים הבירוקרטייים שקשורים למעבר.
רבנו עם ניצה.
מטעמי דיפלומטיות השלמנו עם ניצה, אבל לשמחתנו הרבה, סיימנו איתה ולא נראית לעין סיבה לחזור להיות עימה בקשר.
נולד לי אחיין. קטן ומקסים ושמו בישראל, איתן.
התחילה שנה חדשה.
התחלנו ללמוד גרמנית.
הכרנו עוד חברים.
בישלנו.
הסתובבנו.
ביקרו אותנו.
סימנו המון המון וי, ברשימת המשימות האימתנית.

אבל יותר מהכל, ואין מה לעשות, זה עדיין מרגיש כמו הדבר הכי חשוב, יש לנו בית! יש לנו בית בברלין!

ועכשיו, ממעמקי סלוני המעוצב, אני יכולה לשבת ברוגע, ולאט לאט, לכתוב לכם כל פעם על משהו אחר.
כי כמו ששירה כבר אמרה מזמן, אבל רק עכשיו אני מרגישה את זה –
כנראה שאני וברלין זה לתמיד.

 

 

 

צריכים נס. בעצם שניים.

חנוכה. ערב נר רביעי. ואנחנו צריכים נס. זקוקים לנס.

אני מרגישה די מוזר לכתוב את זה כשבחלון המקביל ויינט מרענן לי ללא הפסקה ידיעות על זיהוי הגופות, אבל אני לא יכולה להתעלם מזה. אין פה שריפה, אין אלי ישי וגם אין סלקום. ובכל זאת גם אנחנו זקוקים לנס עכשיו.

פתאום הבנתי שיכול מאד להיות שכל זה ייגמר עוד מעט.
לא נשארו לנו הרבה כוחות ולא נותר עוד הרבה שמן בכד הסיבולת שלנו.
אנחנו צריכים נס מאד בקרוב, כי אחרת, ייתכן מאד, אפילו סביר, שכל החלום הזה ייגמר.

האמת לגביי למה לא כתבתי בבלוג כמעט חודשיים היא שאני מאמינה באמונות טפלות.
מטומטם, אני יודעת, אבל זה אחד מאותם דברים שהדימיון הפורה מידי שלי כילדה בנה לי כדרך להתמודד עם העולם, ופשוט נשאר איתי.

אחת האמונות הטפלות הכי חזקות שאני מאמינה בהן, היא שאלוהים מאד נהנה לצחוק עליי.

ולא שאני לא מחבבת אותו באופן כללי, אבל בנקודות החשובות לי בחיים, בהן אני מנסה להמנע מלהפוך לבדיחת היום, דרך ההתמודדות שלי היא בעיקר ניסיון פתאטי להטעות אותו. רוצה לומר, אם הוא צוחק מהתוכניות שלי, אני אספר לו תוכניות אחרות. אם הוא לועג לשאיפות שלי, אני פשוט לא איידע אותו מה הן.

לרוב זה עובד לי רק לשלילה ורק בדיעבד.
משהו בסגנון "לא היית צריכה להגיד לכולם כמה את רוצה להתקבל לשנקר, בגלל זה נדחית".

אבל מידי פעם, כשאני מצליחה להשתלט על הפה הגדול שלי ולא לבנות בניינים באוויר וציפיות רועשות, אז מידי פעם דברים מסתדרים כמו שקיוויתי בשקט. מקרה מוכיח – התכנון הראשון על ברלין שנעשה בקול תרועות רמות ירד לטימיון מלווה באותו הרעש, והתכנון השני, שנעשה במידה רבה הרבה יותר (לטעמי) של ענווה וספק, דווקא כן התגשם.

הפוסט האחרון שכתבתי לפניי ההפסקה הגדולה נחתם, לפני השורה על הפסטה בטטה (שיצאה מגעיל, ביי דה ויי) במשפט "השבוע הקרוב עומד להיות מוקדש כולו ככולו לחיפושי דירה, בתקווה שלא יביא עימו תסכולים רבים מידי". ובחיי שהאמנתי וקיוויתי שבזה זה ייגמר. שבוע אחד של חיפושי דירה, שבמקרה הגרוע יוביל לכמה תסכולים נסבלים.

אני עוד זוכרת שקצת זמן אחרי שהשבוע הזה עבר נגמר לו ודירה לא נראתה באופק, שירה שאלה אותי למה אני לא כותבת, אמרתי לה שאני רוצה לכתוב על חיפושי הדירה בדיעבד. אחרי שכבר תהייה לי דירה משלי.

חלק מהאמירה הזו הייתה בגלל האמונה הטפלה שלי שאסור לי לפרסם בגלוי את כמה אני רוצה דירה, כי זה בטוח יביא לכך שלא אמצא אחת לעולם, אבל חלק מזה, היום אני מבינה, היה בגלל שבכל זאת נתתי לעצמי לשקוע באשלייה שעוד רגע זה נגמר. עוד רגע כבר אוכל לכתוב על הכל בדיעבד. ואלוהים שמע וצחק…

במהלך הכמעט חודשיים האלו של חיפושי הדירות ידעתי עליות ומורדות באופטימיות שלי. היו דירות שלא רציתי, היו דירות שרק מהפרצוף של המתווך כבר ידעתי שלא נקבל אותן, והיו כמה דירות שהפילו אותי בפח. שנתנו לי לקוות. היו כאלו שביטאתי בפניי הקרובים אליי עד כמה אני רוצה אותן, והיו כאלו שניסיתי יותר להסוות. אבל ללא יוצא מן הכלל, שנייה אחת אחרי שנתתי לעצמי להתחיל לתכנן בראש אילו רהיטים יתאימו לסלון, קיבלנו את ההודעה שגם את הדירה הזו לא נקבל.

אני מרשה לעצמי לשבור כל חוק שיש לי לגביי האמונות הטפלות שלי ולכתוב פה בצורה מפורשת – יש דירה שאנחנו מאד רוצים ומחכים לקבל עליה תשובה.

בעצם, מה זה כבר משנה החלק הראשון של המשפט? הרי אנחנו כבר מזמן לא מגבילים את עצמנו רק לדירות שאנחנו רוצים… העיקר שירצו אותנו. והדירה הזו הצליחה להפיל אותנו בתקוות שיש סיכוי מסויים שאכן ירצו אותנו.

והתשובה הזו שממאנת להגיע, מרגישה לי יותר ויותר מרגע לרגע כמו החותם הסופי שייקבע את עתידנו פה. לטוב או לרע. לחיים או למוות. להמשך החלום או חזרה לארץ נגועת הקללה.

כי למען האמת, אני לא באמת יודעת איך להמשיך אחרי שנשמע את ה'לא' הטלפוני הזה (שאפילו בזמן שאני כותבת אותו אני רבה עם עצמי האם אני באמת מאמינה שהוא יהיה לא, או רק מטעה את הגורל לחשוב שאני חושבת ככה, והאם זה שאני במודע מנסה להטעות יגרום לו דווקא להתגשם…).

כי אפילו אם להניח את כל הייאוש בצד, אפילו רק מבחינה טכנית, אני לא יודעת איך להמשיך. לא יודעת מה עשינו עד עכשיו שהוא לא נכון, שאם נשנה אותו נצליח יותר. לא יודעת איך מניחים את הטלפון ומוצאים דירות אחרות לנסות את מזלנו בהן. מוצאים פינות חדשות לנגח את ראשנו בהן. לא בגלל שאין לי את הכוח לעשות את זה, אלא בגלל שבאמת נגמרו לי הדרכים.

וכי אי אפשר באמת להמשיך להניח את הייאוש בצד. חודשיים זה זמן מאד ארוך להתכחש לייאוש שמכרסם בך. והוא מכרסם בכל פינה טובה, וכבר נגמרו לי הדרכים והאנרגיות להטעות את עצמי לגביי כמה הוא משפיע עליי. בסופו של דבר, כל 'לא' כזה רק מחזק אצלי את ההרגשה שאנחנו בדרך ללא מוצא. וחוץ מזה שנגמרו לי הדרכים, גם נגמר לי הכוח.

והכי קשה לי שאומרים "אבל ידעתם שזה לא יהיה קל".

וזה קשה לי, כי אלו שאומרים את זה, ללא ספק מתוך דאגה ואהבה אמיתית, לא מבינים משהו שלי נהייה ברור כשמש. כי המשפט הזה מרמז שזה אפשרי. לא קל, אבל אפשרי. וזה לא יהיה קל בהתחלה, אבל אחרי זה זה ישתפר. כי "לא קל" זה לא "בלתי אפשרי".

ומה שכל אלו שאומרים את המשפט הזה לא מכירים בו, זה משהו שאני מבואתת ממנו.

זו האפשרות שנכשל. זו האפשרות שלא יהיה לנו קל בהתחלה, אבל יהיה לנו בלתי אפשרי בסוף. כי גם זו אופצייה הרי, לא? כי כמה שכייף ונוח להאכיל את עצמנו בניחומים ש"הכל מסתדר בסוף", זה לא תמיד עובד ככה, נכון? ואיך ממשיכים אחרי שלקחת צעד כל כך גדול אל תוך הלא נודע, וגילית שיש שם תהום?

לפעמים אני מוצאת את עצמי יושבת ומדמיינת איך אני אשב לי בסלון דירתי המעוצבת (מעוצבת באיקאה, אבל אל תהיו קטנוניים), על הספה שאקנה ותהייה לגמרי שלי, מוקפת בתחושת בית ושייכות, ואכתוב פוסט שכותרתו תהייה "צעדים ראשונים למהגר לברלין". מין פוסט כזה שאני מאד חיפשתי לפני המעבר ולא מצאתי. ושם, בין שלל טיפים בירוקרטיים, אפרט גם איך צולחים את האתגר הזה של למצוא דירה. יש לי אפילו משפט מפתח – “החלק החשוב ביותר בתהליך ההתאקלמות הוא למצוא דירת קבע. זה החלק שיקדם אתכם הכי מהר אל עבר השלבים הבאים, וזה החלק שיעכב אתכם ביותר באם לא תקדישו לו את המאמצים הראויים".

אבל אז אני מזכירה לעצמי שאני חכמה גדולה בדימיונות עתידיים.

ואני מזכירה לעצמי, שכמו שזה נראה כרגע, אין לי מושג ירוק איך אני מביאה את עצמי לסיטואציה בה זה אפשרי.

ואני אומרת לעצמי, והפעם באמת, לא כדי לנאחס אמונות טפלות, שאני מרגע לרגע יותר מתרחקת מהמקום בו אני יכולה להציע עצות, ומתקרבת בצעדי ענק אל הנקודה שבה אצטרך להגיד "בסדר. ניצחת. צחקת מספיק? אני הולכת לארוז עכשיו".

וכדי שזה לא יקרה, אנחנו צריכים נס.
רק נס אחד קטן שיוכיח לנו שלפעמים לדעת ולהגיד מה אתה רוצה לא אומר שלא תקבל את זה.
כי רק נס יגרום למעט האמונה והסיבולת והכוח שעוד נותרו לנו, להתמלא מחדש ולהספיק לכל המסע הזה.

ועד נס אחד שיעצור כבר את השרפה הזו, ויציל את החיות ויבריא את הפצועים.

אמן!

 


נראה לי שכבר קר…

כל הזמן אומרים לי, מה עם הבלוג? מתי תעדכני אותו?
ואני כל הזמן אומרת, כן, אני יודעת שהרבה זמן לא כתבתי, זה יקרה מתישהו.

הרבה זמן לא כתבתי…
כמעט חודשיים לא כתבתי!
אנחנו פה קצת יותר מחודשיים, וכמעט חודשיים לא כתבתי!
ללא ספק, אם מישהו מחפש אותי כדי להגיש לי את פרס הבלוגרית המסורה, תגידו לו שאני עסוקה.
בלמצוא תירוצים למה לא כתבתי…

המון דברים קרו בחודשים האלו, כמו שניתן רק לצפות מחודשיים בעיר/ארץ חדשה. רובם בטח התחמקו להם במשעול היומיום ועל חלקם עוד בטח אכתוב בהרחבה פעם. על כל השאר, הנה רשימה מאולתרת:

התחלנו לחפש דירה. לא כל כך הצליח לנו.
הסתיו עבר. גם אנחנו, מהדירה הראשונה שלנו אל דירה זמנית אחרת.
המשכנו לחפש דירה. עדיין בלי הצלחה יתרה.
טיילנו בטיר-גארטן, טיילנו בפסטיבל אורות ברלין. הבטחנו כל הזמן שהשבוע עושים את הסיור של אלטרנטיב ברלין. לא עשינו אותו עדיין.
אכלנו במסעדה מיצרוקאית (לא החליטה אם היא מיצרית או מרוקאית) בקרויצברג. אכלנו במסעדה רוסית בפרידריכסהיין. התאהבנו לחלוטין בפרידריכסהיין. אבל עדיין לא הצלחנו למצוא בה דירה.
קיבלתי ויזה לשלוש שנים. הצלחנו לשנות לעודד את השם משפחה.
התחרפצנו מניצה. התרגלנו לניצה. היינו צריכים אותה, אז לא נטשנו אותה ואז התחרפצנו ממנה קצת עוד.
פיתחנו מסורת של בראנץ' בפרידריכסהיין ביום ראשון. לא הדלקנו נרות שבת אפילו פעם אחת.
היינו בהופעה של קרודר אנד דורפמייסטר. היה שש. נפגשנו עם איתי. היה אחת עשרה.
ראינו דירות. הגשנו מועמדות לדירות. נכון לעת כתיבת שורות אלו, לא השגנו אף דירה.
בישלנו מעט. קנינו הרבה. בעיקר בגדים לחורף.
הכנתי חבילה ליומולדת של שירה. קיבלתי חבילה מהארץ.
שיגעתי את עודד עם תוכניות להכין ויינאכט-קאלנדר (מעין טבלת ייאוש עד חג המולד עם מתנה לכל יום).
ויתרנו על התוכניות מטעמי תקציב.
למדתי לסרוג. למדנו לשעשע את עצמנו בלי אינטרנט.
על מי אנחנו עובדים? פיתחנו קשרי ידידות חמה עם האינטרנט קפה של הטורקים.
הגשנו לג'וב סנטר את כל המסמכים וחיכינו לקבלת האישור הסופי בדואר. אתמול ראינו שכבר נכנס לנו מהם כסף. האישור עדיין לא הגיע.
היינו בהפגנה של אנטי-פאשיסטיים-אנרכיסטיים. הרגשנו נורא מקומיים.
בילינו מלא זמן איכות עם סומו. השבוע סוף סוף רשמנו אותה בעירייה ומצאנו לה וטרינר.
חששנו מהחורף.
חיכינו לחורף.
הוא הגיע…

זה סוד מאד ידוע במשפחה הגרעינית הקטנה שלנו, שבעוד שאני מסתדרת בצורה נדירה עם קור ונהיית ביצ'ית מהגיהנום בחום, עודד מתמודד מצויין עם חום בעזרת מזגן ומתמודד לא כל כך מצויין עם קור, בעיקר על ידי רגשי הכבוד והמורא הרב שהוא חש כלפיו. כן, מורא זו המילה הנכונה.

מהרגע שנחתנו כאן, כשהטמפרטורות עוד שיכשכו להן להנאתן באיזור העשר, עודד כבר שאל אותי "מותר לי להגיד שכבר קר?”

וכל פעם עניתי לו "לא, זה עוד לא קר. הקר עוד יבוא".

וככה העברנו את החודשיים האלו.

הטמפרטורות עשו עבודה נפלאה בלהצטמצם בצורה הדרגית, כל יום הביא עימו מספרים חדשים ונמוכים יותר בתחזית מזג האוויר, וגם בימי רוחות וגם בימי גשם, עוד לא הרשתי לעודד להתבכיין. זה עוד לא קר. הקר עוד יבוא. אם נתבכיין עכשיו מה נעשה במינוסים הגדולים?

והימים עברו וניצני שווקי חג מולד החלו להפציע בכל פינה של העיר. ובשבועות האחרונים נראה כאילו מזג האוויר אמר "כוס-אוחתכ עם ההתקררות ההדרגתית הזו. אין לי כוח. חורף. ו-ע-כ-ש-י-ו!”.

והדרך מהדירה אל תחנת האו-באן הקרובה, שעוברת דרך גשר ארוך ופתוח למשבי רוח אכזריים, הפכה מייגעת מנסיעה לנסיעה. והמסגרת מתכת של המשקפיים כבר התחילה לעשות לי כוויות קור על גשר האף. והתחלנו להבין את המשמעות של כאבים במפרק הלסת ועל ללכת בלי כובע כבר בכלל לא חולמים. אבל זה עוד לא קר. רק צונן. קריר.

ואתמול, ערב נר ראשון, הלכנו להדליק נרות עם החב"דניקים בשער ברנדנבורג.

בדרך, השעון הענק שתלוי על הבניין ליד התחנה של 'ג'אונוביץ ברוקה' הראה על מינוס תשע מעלות. הצ'יל פקטור (מה מרגיש בחוץ, בשקלול רוחות ומיני מזיקים) בתחזית מזג האוויר לעומת זאת, הראה על מינוס 18.

שגריר ארצות הברית בגרמניה נאם עם אף אדום מקור במשך שלוש שניות ואז המציא איזה תירוץ לחזור למשרד המחומם. לחב"דניקים, עם הכובעים שלהם שאפילו לא מכסים את האוזניים, זה היה נראה כאילו זה לא מזיז, והם המשיכו עם התוכנית האומנותית באין מפריע. עם ישראל חי.

לנו זה היה קצת יותר מידי. סיפרנו לעצמנו שזו סומו שקר לה, והיא קצת חולה וצריך להחזיר אותה הביתה, אבל בינינו, זה היה לנו קצת יותר מידי. דפקנו כמה צילומים של החנוכייה על רקע השער (באמת שקצת התרגשתי) ואצנו חזרה אל התחתית עוד לפני שהם ממש הדליקו את הנרות…

בדרך הביתה קנינו סופגניות בדנקן-דונאטס, ובבית הדלקנו ביחד את החנוכייה המאולתרת שהכנתי (היום אני אסיים להכין את היפה שתיכננתי). שרנו שיר ורבע, והתפננו לאכול טורטליני ברוטב שמנת ושינקין ולסרוג. הרגשנו מאד מחוברים למסורת…

הבוקר קמתי לעיר לבנה.
הכל מכוסה שלג, שממשיך לרדת בלי הפסקה, כמו שמיכה רכה ובלתי נגמרת.
עודד עוד ישן. סומו מתכרבלת על הספה לידי.

נראה לי שבשקט בשקט,
בלי שאף אחד ישמע,
אפשר להגיד שכבר קר.

 

הגיע החורף…

 

 


 

 

סודוקו מהגיהנום

לא כתבתי כבר קצת פחות משבוע, וזה נראה כאילו עברה שנה.
עברה פה ללא ספק כמות טופסולוגיה לשנה, זה בטוח…

ביום שלישי בבוקר, כמתוכנן, נפגשנו עם ניצה שוב Bürgeramt כדי להוציא את תעודת היושר. לפחות ממה שלנו יצא לראות, ה-Bürgeramt במחוז שלנו עובד בצורה מאד יעילה ומסודרת וגם הפעם לא היינו צריכים לחכות הרבה בתור. נכנסנו לפקידה, הצגנו לה את המסמכים, היא הגישה בקשה לבון לקבל מידע יושר על עודד, וידאה שהתעודה שתגיע, אם תגיע, תשלח ישירות לבחורה בבית המשפט שאחראית על תהליך שינוי השם, ועוד וי מאחוריינו. עכשיו רק נותר לחכות אם ישנו לו את השם. בינתיים אנחנו מריצים את כל הסידורים על השם הישן.

'כל הסידורים' האלו, זה בעצם להתחיל לארגן את הדברים בשביל הגשת הבקשה לג'וב סנטר.

משהו לגביי התהליך בג'וב סנטר –
הג'וב סנטר הוא בעצם המשרד שאחראי לדאוג לנו כל עוד אין לנו עבודה (או לפחות משכורת מעל גובה מסויים), ובלדאוג לנו הכוונה היא הרבה יותר רחבה מאשר ה"דאגה" של ביטוח לאומי או לשכת האבטלה בארץ.

הם אלו שאחראים לשלם עבורנו את כל מה שאנו זקוקים לו. החל משכר דירה (444 יורו בחודש לזוג), ביטוח בריאות, דמי מחייה (378 יורו בחודש לבודד), כסף לקניית ריהוט לבית חדש וכו'. אבל הם גם אחראים לשלוח אותנו לקורסי שפה, ובמידה וצריך אחרי זה גם הכשרות מקצועיות, על מנת לעזור לנו להקלט בתקווה בשוק העבודה. הרעיון הכללי הוא 'אנחנו נעזור לכם בכל מה שאתם צריכים, כדי שאתם תוכלו להתמקד באיך להכנס לתוך מעגל משלמי המיסים בגרמניה'. איידיליש, ניין?

הקטע הוא שכדי לקבל את כל העזרה הזו צריך לעבור איזשהו תהליך שנראה לחלוטין בלתי אפשרי למי שלא מכיר אותו, ונראה גם די מסובך ומסבך למי שכן מכיר אותו. וכדי לעבור את התהליך הזה צריך לבצע רשימה של המון מטלות קטנות לכאורה, שקשורות אחת בשנייה בקשרי תזמון ויכולת שגורמים לה להראות כמו סודוקו מהגיהנום.

דוגמאות? בבקשה. הנה חלק –

קופת חולים –
בגרמניה פועלת מספר קופות חולים שהבדלים בינהם הם מינוריים. אחת מציעה טיפולים אלטרנטיביים כאלו והשנייה מציעה חוגים נוספים כאלו. אבל בשורה התחתונה די כולן אותו הדבר. השונה מהארץ הוא, שכאן קופות החולים הן רק מושג וירטואלי שמתעסק עם רישומים וכספים. כשחולים, אין 'קופת חולים' שאליה הולכים, אלא הולכים ישירות לרופא והוא מעביר את החשבון לקופה עצמה. מה שזה אומר שאפילו בבחירת הרופאים, אין יתרון לקופה אחת על פני השנייה.

התשלום, ואני מסייגת את זה רק לקופות החולים הציבוריות ורק לבעלי אזרחות (כי לביטוחי הבריאות הפרטיים יש שלל חוקים שונים ומשונים של מי יכול להכלל בהן ומי חייב להכלל בהם) הולך על פי רוב לפי אחוז מסויים מהמשכורת של ראש המשפחה, ומבטח באותו מחיר גם את כל משפחתו. בנוסף לכך, רוב קופות החולים הכניסו תוספת בשנים האחרונות שבנוסף לתשלום הזה יש לשלם גם 8 יורו לחודש למשפחה. מין תשלום חודשי קבוע באם ראית רופא, או לא…

כל העניין הזה טיפונת מסתבך כשאין עבודה לגזור ממנה אחוז בשביל התשלום.

על פי חוק קופות החולים הציבוריות חייבות לבטח כל אזרח גרמני שחפץ בכך, אך כאלו שלא עובדים הן מפנות לג'וב סנטר, שמבטיח להן תשלום עבור ביטוחם. אבל הג'וב סנטר רוצה לראות אישור שהלכת לקופת חולים ועשית צעדים לפני שהגעת אליהם, והקופת חולים לא רוצה לרשום אותך לפני שיש לך אישור מהג'וב סנטר.

אני בטוחה שיש איזו דרך הגיונית לפתור את התסבוכת הזו, אנחנו לא מצאנו אותה…

אז במקום זה, ניצה התנגחה בבחורה בקופת חולים (AOK, הקופה היחידה שמתחייבת בשנתיים הקרובות לא לקחת את התוספת 8 יורו בחודש ההיא) עד שזו הסכימה לבצע רישום חלקי של עודד לקופה, כולל האישור שהג'וב סנטר צריך, אבל בלי החותמת הסופית וסוכם שנחזור לאחר שנלך לשם. נו טוב, גם סוג של וי.

חשבון בנק –
בעת הפנייה לג'וב סנטר אתה צריך להצהיר על חשבון בנק שיש לך וסכום הכסף שנמצא בתוכו. אם הסכום הזה עומד על מעל ל-9,750 יורו אז מבחינתם אין זכאות לתמיכה, ואם הסכום נמוך מכך, זה מבחינתם כסף שלך, בו מותר לך לעשות ככל העולה על רוחך, בלי קשר לתמיכה שהם נותנים.

אבל זה הסכום שמצהירים עליו, והוא סופי.

זאת אומרת שאם הצהרת על 8000 יורו, ואחרי חודש נכנס לך לחשבון 1000 יורו נוספים, הם זכאים לקחת לך אותם.

והנה זה מתסבך עוד יותר –

כשמגיעים אל הג'וב סנטר צריכים להציג אישור על פתיחת חשבון בנק ודף סטטוס עדכני בו.
אם פתחת את החשבון ואתה מחכה שהכסף יגיע בהעברה בנקאית מהארץ שמתעכבת – נדפקת, החשבון רשום על 0, יש לך 0!

אם לא פתחת את החשבון – נדפקת. תלך, תחזור אחרי שתפתח, תחכה מחדש בתור.

ובעיקר, אם פתחת חשבון, וחיכית שהכסף יעבור ובינתיים לא הלכת לג'וב סנטר כדי לא להצהיר על סכום שיקרי – נדפקת, ניצה תחפור לך בשכל על איזה לא בסדר אתה, ולמה אתה לא עושה כלום כמו שצריך, ואתה מאד מעכב את המערכת, ו… ו… ו…

והנה עוד סיבוך אחרון, אבל ככה ממש הקצפת שעל קצה הדובדבן –
מי שהיה אחראי לבצע עבורנו את ההעברה הבנקאית של הכסף מהארץ הנה, הוא אבא של עודד!
והוא… איך להגיד את זה בעדינות… לעשות דברים לפי לו"ז של אחרים, זה לא בדיוק הצד החזק שלו….

אז היו כמה ימים של עצבים ומתח, ולא פתחנו את החשבון בנק ביום שלישי כמו שהתכוונו, אבל בסוף כן פתחנו אותו ביום חמישי בבוקר (ב- Sparksse באלכסנדר פלאץ. היו מאד נחמדים ואדיבים אלינו ורובם מדברים אנגלית ממש טובה. אחרי זה גילינו שגם בסניף ליד הבית הם מדברים אנגלית, כך שממש סבבה) והכסף במזל הספיק לעבור עד יום שישי שבו הלכנו לג'וב סנטר. יאללה, עוד וי.

ויזת שהייה –
בגדול, עד שאני לא מקבלת את ויזת השהייה שלי פה, אני עדיין על תקן תיירת. וככזו לא זכאית לשום זכויות, לא רישום בקופת חולים, לא רישומים בבנק ובטח ובטח שלא שום זכויות מהג'וב סנטר.

ברגע שכן תהיה לי ויזת שהייה, אז אני נחשבת אישתו של עודד לכל דבר ועניין וזכאית לכל הזכויות כשלוחתו החוקית והנהדרת.

אז הגיוני להשיג לי את הויזת שהייה לפני שהולכים לג'וב סנטר, לא?

אז זהו, שמסתבר שאם סוגרים את משרד הזרים כל יום חמישי בשש בערב, וזה היום היחיד שאפשר להגיע לשם ללא פגישה, לא ברור לניצה למה יהיה שם תור מהגיהנום ואם נגיע באחת בצהריים במקום בשמונה בבוקר לא נצליח להכנס.

כן, בערך כמו ששלוש פעמים שואלים אותה אם זה שהג'וב סנטר נסגר בשתיים עשרה לא אומר שבשתיים עשרה הם הולכים הביתה וצריך להגיע לפני והיא אומרת מה פתאום, ואחרי זה יורדת עלייך למה הגענו רק באחת עשרה זה מאוחר מידי, הם סוגרים…

בכל מקרה, ולהניח את המרמורים בצד, היא הצליחה לקבוע לי פגישה במשרד הזרים ב-2.11 ואז, ככל הנראה, אני אקבל ויזה לשלוש שנים בלי בעיה. ובינתיים רושמים רק את עודד בג'וב סנטר. לא נורא.

וזהו בינתיים.

זאת אומרת ממש לא זהו, כי זה לא כולל את הסאגה הכי גדולה, של להשיג דירה, אבל זה כבר סיפור לשבוע הבא…

בינתיים כבר קנינו לנו ביום שישי קווי פלאפון מקומיים והיינו מאד גאים בעצמנו על העסקה שעשינו (דרך O2) ואת סוף השבוע אנחנו מעבירים בשקט בביתנו בלי מאורעות מיוחדים.
תחום המרגש שלנו הולך בגלים – עודד קצת משתפר ואני מתחילה להרגיש רע, אני משתפרת אז עודד בריגרסיה… בקיצר, שמח בצמח…

השבוע הקרוב עומד להיות מוקדש כולו ככולו לחיפושי דירה, בתקווה שלא יביא עימו תסכולים רבים מידי.

ועכשיו? עכשיו פסטה בשמנת ובטטה.

שיהיה שבוע טוב.

 

 

 


החודשים כבר הפכו לימים

נראה לי כאילו לפני רגע אמרתי למישהו שעוד ארבעה חודשים אנחנו טסים.
ורגע אחד לפני זה, אבל ממש לא מזמן, כל הרעיון הזה עוד היה נראה לי לא הגיוני.
והחודשים הפכו לשבועות, והשבועות הפכו לימים וממש בקרוב הם יהפכו לשעות.
עוד 11 יום, בלילה שבין ראשון לשני.
זהו, אנחנו עוזבים.

לפני קצת יותר משלוש שנים שנים, כמה שבועות אחרי החתונה שלנו, עודד ואני נסענו במיוחד להורים שלי לצפון כדי לפגוש את טל ואישתו שהגיעו לביקור מבזל. בזל שוויץ, לא צפון תל אביב.
אני זוכרת מה לבשתי (את השמלה השחורה שקניתי בסאמר סקול בחנות של בגדי ילדים, ושוב הייתה טובה עליי), אני זוכרת איפה ישבנו (ב-BP בצומת הזו ליד חוצות המפרץ) ואני זוכרת שהייתי עצבנית כי ששכחתי את הטבעת נישואים שלי בבית אחרי שהורדתי אותה כדי לשים קרם בשיער.
ואני לא זוכרת על מה בדיוק דיברנו. אני זוכרת באופן כללי ששאלתי את טל אם הוא לא מתכנן לחזור לארץ והוא אמר לי שהוא לא רוצה לחזור כי אין מה להשוות את איכות החיים. ששם יש לו הרבה יותר ממה שיכול להיות לו פה.

ואני זוכרת את הרגע הזה שחשבתי שאני גם רוצה יותר. שאני לא רוצה יותר להתפשר.

ואחרי זה דיברתי על זה עם עודד, ובפעם הראשונה מאז שהתחלנו לצאת הוא אמר שאולי לעבור לחו"ל זה לא רעיון כזה גרוע.
ובדקנו את העניין,
וסיפרנו לכולם,
ושינינו תוכניות,
ועשינו חדשות,
וחלמנו על חיים חדשים בברלין.

ואיפשהו, קצת אחרי שכל הסיפור הזה יצא מכלל שליטה, הבנתי שזה לא הולך לקרות.
הבנתי שעודד לא רוצה להגיד לי את ה'לא' הזה, והבנתי שאני לא רוצה להגיד אותו לעצמי, אבל התחלתי להפנים שבין אם נודה בזה או לא, התוכנית הזו גדולה עלינו. היא לא הולכת לקרות.

והחיים המשיכו.
ועזבנו את הדירה הנוראית (העאלק זמנית) בדרך השלום
ועברנו לדיזינגוף
וחזרנו לבנות את החיים במקום לחלום על חיים אחרים
ומצאנו לעצמנו חלומות אחרים, שחלקם התגשמו וחלקם לא
ולפחות אני, קברתי את החלום ההוא. העדפתי לשכוח אותו.

"הכל התחיל מחיים מסוכנים להפליא… מלאי ביטחון, ללא אכזבות ונטולי סיכונים"

והפעם הראשונה מאז שבאמת באמת רציתי משהו, כמו שרציתי אז לעבור לברלין, הייתה כשניסיתי להתקבל לשנקר. זה נשמע עלוב בעיניי להגיד שעד אז רק תיפקדתי ובאותו הרגע חזרתי לחלום. זה נשמע קורבני. אבל ככה הרגשתי.
הרגשתי שעוד פעם נפתחת בפניי הדלת לחיים בלי התפשרויות.

ולא התקבלתי.

ויום אחד אני עוד אחפור עם עצמי להבין עד כמה זה כאב לי וכמה זה פגע בי.
אבל מה שאני יודעת כבר היום, עוד לפני שנתתי לעצמי להכיר בכל המהלומה הזו, זה שהרגשתי שכבר אין לי מה להפסיד.
והחזרתי את רעיון ברלין לשולחן הדיונים.

כשדיברתי עם נטי וסיפרתי לה על הרעיון והתייעצתי איתה אם לספר להורים, אמרתי לה שאני לא אוכל להסתכל להם בפנים אם זה שוב ייכשל.
שוב רוני והג'וקים שלה… שוב תכונית גדולה שלא תצא לפועל…
אבל בכל זאת סיפרתי להם.
והם דווקא מאד תמכו.
והכל התחיל מההתחלה.

רק שהפעם אני לא באמת האמנתי.

כל פעם שעודד ואני דיברנו על זה, איפשהו במאחורה של הראש חשבתי שגם הפעם הרעיון יתמוסס.
וכל פעם שסיפרתי על זה למישהו, הכנתי את עצמי לרגע שאני אצטרך להשפיל מולו עיניים ולהגיד "כן, בסוף זה לא יוצא לפועל"
וכשהזמנתי את הכרטיסי טיסה חשבתי על הכסף שיעלה לבטל אותם
וכשהודענו לבעל הדירה חשבתי על איזה באסה יהיה לחפש דירה אחרת.

וככה זה כבר כמה חודשים.
אבל החודשים הפכו לשבועות, והשבועות הפכו לימים וממש בקרוב הם יהפכו לשעות.
עוד 11 יום, בלילה שבין ראשון לשני.
זהו, אנחנו עוזבים.

ובכל זאת אני מרגישה צורך לסייג – אלא אם משהו לא צפוי יקרה…

"הכל היה מהיר,
הכל היה נמהר,
לא ידעתי מה לחשוב,
במקום להיות זהיר הייתי מאושר
ואמרתי רק – למה לא?"