תגית: חורף

צעדים ראשונים למהגר לברלין

סלון הדירה שלי עולה על גדותיו מארגזים קרועים וריקים של איקאה ושלל רשתות ריהוט ואלקטרוניקה אחרות. בפינות הנדירות בהן לא ממוקמים ארגזים, ישנם בגדים, שבמצבם הטבעי אמורים להיות בארון, אך כרגע אין להם משכן שכזה. כדי להשלים את הקומפוזיציה מפוזרים אלפי פירורי קלקר מאחת האריזות שסומו התעללה בהן למוות.

אבל אם מאמצים ראייה קצת פחות פולנית (יותר בלאגניסטית, יותר חיובית…) ניתן לראות בין לבין גם איים קטנים של אושר. יש לי ספה. לגמרי שלי. שעומדת, אפורה ויפהפייה, וכולה הבטחה ותקווה לאנשים שעוד יבואו לבקר אותי. ויש לי מנורה עומדת, ושולחן מחשב, ואהיל שאמא שלי ישבה והצמידה לו פרח פרח, ופתיתי השלג של סומו מעטרים את השטיח שלי שתואם לוילונות שאבא תלה לי.

יש לי בית.

יש לי מטבח שעושה לי חשק לבשל 24 שעות ביממה. ולמרות שכרגע עומדת במרכזו מזוודה ענקית שאין לי מקום אחר לשים, הוא חם ומזמין ונודף ריחות של בישולים ביתיים. ואני לא יכולה לעבור על פני פינת האוכל המקסימה שלי בלי לפנטז על כל הבקרים שנשב בה לפני הלימודים, עם כוס קפה מהמקינטה האדומה שלי. ואני לא יכולה לטגן חביתה, על סט הסירים והמחבתות ה-הו-כה-משובח-שלי, מבלי להפליג במחשבות שעל זה בדיוק חלמתי. לזה בדיוק חיכיתי.

יש לי בית בברלין.

אז אני מוצאת את עצמי יושבת לי בסלון דירתי המעוצבת (מעוצבת בקרעי ארגזים, אבל אל תהיו קטנוניים), על הספה שקניתי והיא לגמרי שלי, מוקפת בתחושת בית ושייכות, וכותבת פוסט שכותרתו "צעדים ראשונים למהגר לברלין". מי כמוכם יודע שכבר לא האמנתי שזה יגיע…

ואולי כדי לעשות סדר לכל מי שעדיין לא שמע את הסיפור המלא, זה הגיע בדיוק שלושה ימים לפני הכריסמס. וזה התחיל כמו עוד אחת משישים ושתיים הדירות שהלכנו לראות. לא היתה שום סיבה להאמין שהפעם זה יהיה שונה.

אבל זה היה. באמת שעד נכון לרגע זה אין לי שום שמץ של מושג מה הפך את זה להיות שונה, אבל משהו הסתדר שם לכיוונינו. הסוכנת הכוסית שהראתה לנו את הדירה הייתה ממש ממש נחמדה אלינו, התנאים של חברת הניהול התאימו למה שיכולנו להציג, וכולם היו ממש לחוצים לסגור את העסקה הזו לפני שיוצאים לחופשת החג. וכך יצא שבדיוק יום לפני ערב חג המולד, בדיוק יום לפני שההורים היו מתוכננים לנחות אצלי לביקור עידוד וניחום על זה שאנחנו לא מוצאים דירה, חתמנו על חוזה. ובא לציון גואל.

ויום למחרת, בשיא המינוס 12 מעלות, נחתו פה, כמו זוג מושיעים, ההורים שלי. וכבמטה קסם העולם חזר להיות הגיוני שוב.

את ערב החג חגגנו בארוחה חגיגית שערכתי בדירה הזמנית שלנו. הזמנו את איתי גם, ובשילוב עם ההורים שלי, האוכל המשובח (אם יורשה לי להעיד כך בעצמי), היין והחברה הנעימה, היה ערב מקסים. היה גם עוד איזשהו תיכנון לנסוע לשמוע את מיסת החצות בברלינר-דום, אבל כולנו היינו פשוט מותשים מדי.

המשך השבוע היווה טלטלה מנטלית מתובלת בהמון איקאה. למעשה, חוץ מסוף השבוע הארוך של החג, בו בעיקר טיילנו בעיר והשווצנו להורים במה שמרגיש כמו החצר הפרטית שלנו, בשאר הזמן היינו עסוקים בקניית רהיטים לדירה, או בהרכבתם. או בפתיחת ארגזים. או בדחיסת ארגזים לחדר האחסון הקטן שלנו, בהמתנה לזריקה בפח הניירות שעלה על גדותיו כבר.

ומילה על ההורים שלי –
אני מודה, במידה רבה של בושה, שלא רבות היו הפעמים בחיי בהן פניתי אל ההורים שלי לתמיכה. וגם בפעמים שכן עשיתי זאת, לעיתים נדירות מאד חיפשתי תמיכה נפשית, אם אתם מבינים את כוונתי… קשה לי בדיוק לשים את האצבע על מה הפך ככה את הקלפים מאז שהגעתי הנה, אבל כמעט ארבעה חודשים לאחר מכן, ואני מחשיבה את ההורים שלי כאחד הסלעים היציבים בחיי.
שני התומכים הכי גדולים שיכולים להיות לי. שני החיזוקים הכי גדולים שעכשיו יש לי.

יותר מהכל זה הרגיש שהביקור שלהם סבב סביב מטרה אחת בלבד – לאהוב אותי, לשמח אותי, לחזק אותי, להכיל אותי, ובעיקר לראות אותי. ממש לראות אותי, כמו שבארץ יותר מידי פעמים הרגשתי שלא רואים אותי.
בכל שבבי הרגעים הקטנים, בהם הם התלהבו מדברים שלא אופיינים להם, עשו דברים שלא אופיינים להם, הם רק הבהירו לי יותר מהכל – אנחנו כאן בשבילך. במובן הכי אמיתי ובסיסי של המילה.

ואין לי מילים להסביר כמה זה מחזק אותי. את הכוח שזה נותן לי להמשיך בהרפתקאה הזו ולהלחם על האושר שלי. וכמו שכבר כתבתי להם, הייתי רוצה להגיד שאני מקווה שיום אחד אני אוכל לתת גם לילדים שלי את התמיכה והאהבה שהם נותנים לי, אבל יותר מזה, אני מקווה שיום אחד אני אוכל לגרום להם להתגאות בי, ולדעת שזה היה כידאי.

וככה עבר שבוע הביקור שלהם. והפרידה, כמו שאפשר רק לתאר, הייתה קשה ועצובה. לא עזרה לזה העובדה שבימים האחרונים לביקור גם אני, אבל בעיקר עודד, נכנסנו קצת למרה שחורה, ולדירה הייתה בעיה של חימום, והיה עוד כל כך הרבה דברים לעשות לפני שהיה אפשר כבר ממש לעבור אליה.

אבל בערב השנה החדשה (די מחוסר ברירה ומאירגון לא נכון של הזמן, אבל מה זה משנה) כבר ישנו את הלילה הראשון שלנו בדירה. ולאט לאט, עם פגישות עם איתי והחימום שהסתדר והמטבח שלבש צורה והנפש שהתרגלה, התחלנו להתאהב בדירה. וזו אהבה שהולכת וגדלה כל יום, עם כל ארגז שאנחנו זורקים.

וזה הדבר הכי גדול שהשתנה מאז הפעם האחרונה שכתבתי, אבל זה רחוק מלהיות הדבר היחד.

סיימנו בשעה טובה את כל הסידורים הבירוקרטייים שקשורים למעבר.
רבנו עם ניצה.
מטעמי דיפלומטיות השלמנו עם ניצה, אבל לשמחתנו הרבה, סיימנו איתה ולא נראית לעין סיבה לחזור להיות עימה בקשר.
נולד לי אחיין. קטן ומקסים ושמו בישראל, איתן.
התחילה שנה חדשה.
התחלנו ללמוד גרמנית.
הכרנו עוד חברים.
בישלנו.
הסתובבנו.
ביקרו אותנו.
סימנו המון המון וי, ברשימת המשימות האימתנית.

אבל יותר מהכל, ואין מה לעשות, זה עדיין מרגיש כמו הדבר הכי חשוב, יש לנו בית! יש לנו בית בברלין!

ועכשיו, ממעמקי סלוני המעוצב, אני יכולה לשבת ברוגע, ולאט לאט, לכתוב לכם כל פעם על משהו אחר.
כי כמו ששירה כבר אמרה מזמן, אבל רק עכשיו אני מרגישה את זה –
כנראה שאני וברלין זה לתמיד.

 

 

 

מודעות פרסומת

מרק עגבניות, עדשים, שעועית ופסטה

זה מרק מאד מושקע, עם זמן הכנה ארוך בהתאם, אבל התוצאה ממש שווה את זה.
בקור של המינוס 6 שהיה פה אתמול הוא עבד כמו קסם. אני די בטוחה שהוא יצליח גם ב'עאלק חורף' הישראלי :-)

 

מרק עגבניות, עדשים, שעועית ופסטה

 

מצרכים:
20-25 עגבניות איכותיות (תמר, או עגבניות צרורות)
שמן זית
מלח גס, פלפל טחון
2 בצלים בינוניים, או אחד גדול – קלוף וחתוך דק
5-6 שיני שום – קלופות ופרוסות דק
1 כוס גזר מגורר דק
חתיכה קטנה של שורש פטרוזיליה – לא חובה, רק אם נשאר בבית מהמרק הקודם…
1 פחית קטנה של רסק עגבניות משובח
200 גרם עדשים אדומות – שטופות היטב ומסוננות
1 קופסת שימורים של שעועית לבנה ברוטב עגבניות
מים
פפריקה, שום כתוש, מלח פלפל
1.5 כוס פסטה קטנה (צינורות קטנים או קונכיות)

 

להגשה –
נקניק איכותי חתוך לקוביות קטנות (סלמי, קבנוס, או כל דבר אחר שהמעדנייה בטיב טעם ממליצה עליו…)

הכנה:

 

1. מתחילים בהכנת העגבניות.
מרפדים תבנית תנור בנייר אפייה. שוטפים את העגבניות היטב ומניחים אותם בתבנית מבלי לחתוך אותן. מזליפים כמות נאה של שמן זית ומפזרים מלח גס ופלפל טחון. מנערים את התבנית, או את נייר האפייה כך שהתיבול יכסה את כל העגבניות. מכניסים לתנור בחום גבוה, ומוציאים כשהן נראות ככה: (אפשר אפילו טיפה יותר מושחמות)

 

2. בזמן שהעגבניות בתנור מעמידים את הסיר הכי גדול שיש בבית על האש. מחממים בו כשלוש כפות שמן זית ומאדים את הבצל הקצוץ.

 

כשהבצל נהייה שקוף ורך מוסיפים את שני השום ומערבבים כדי שלא ישרף. כשהתערובת מתחילה לקבל צבע זהוב מוסיפים גם את הגזר המגורר וממשיכים לערבב עד שהוא מאבד מהצורה שלו. מוסיפים את שורש הפטרוזילה ואת רסק העגבניות. ממשיכים לערבב מבלי להוסיף נוזלים (אפשר להקטין את האש) כדי להוציא את הטעמים מהרסק, אך נזהרים שלא יישרף.

 

3. מוסיפים את העדשים, את תכולת שימורי השעועית ואת העגבניות מהתנור. אם הצטברו נוזלים בתנית האפייה ושפכים גם אותם לסיר. מערבבים היטב עד שכל התערובת מתאחדת. במצב הזה הסיר צריך לשבת על האש לפחות חצי שעה. אם התערובת נראה יבשה מידי אפשר להוסיף לה מעט מים. חשוב מאד לא להוסיף מלח בשלב הזה, כי הוא ימנע מהעדשים להתרכך.

 

4. אחרי חצי שעה על האש טועמים ובודקים האם העדשים התרככו. במידה ואכן כן, מוציאים את שורש הפטרוזיליה ובאמצעות בלנדר ידני טוחנים מעט את המרק. הרעיון הוא להסמיך אותו, אך עדיין להשאיר קצת חלקים שלמים, בשביל הטקסטורה. את שורש הפטרוזיליה אפשר לטחון בצד ולהחזיר לסיר, או להוציא לגמרי. לאחר הטחינה מוסיפים מים עד שהמרק מגיע לסמיכות הרצוייה, מתבלים לפי הטעם בפפריקה, שום כתוש, מלח ופלפל וממשיכים לבשל שעה נוספת.

 

5. לאחר שעה, שופכים פנימה את הפסטה, מוסיפים עוד מים אם צריך ומבשלים חצי שעה נוספת. מידי פעם מערבבים טוב מהתחתית, כדי שהפסטה לא תידבק למטה.

 

6. מוזגים לקעריות הגשה, מפזרים מעט קוביות נקניק מעל ומגישים ביחד עם לחם טוב.

 

 

שימשיך להיות חורף חם וטעים…

סוג של התקדמות

טוב, אז למקרה שזה מפתיע מישהו, ושבאמת צריך לכתוב את זה – קיבלנו 'לא' על הדירה שרצינו. עוד דחייה אחת לרשימה ההולכת ותופחת למימדי הפטאתי. לא יודעת במה היה עסוק ההוא שאחראי על הניסים, אבל לכל כיוון שהסתכלתי לא כל כך הצליח לו בחנוכה הזה…

 

ועתה, כפי שאני רואה זאת לפחות, שתי אלטרנטיבות –
להשבר. מה שבאמת ובתמים חשבתי שיקרה.
או למצוא דרכים, מוזרות וחסרות סיכוי ככל שיהיו, להתחזק.

אז הנה הניסיון הנואש שלי לבחור באופצייה השנייה –
אני מנסה, לא יודעת איך זה יילך או כמה זמן זה יחזיק, למצוא כל יום משהו אחד טוב שהסתדר לנו מאז שהגענו. דבר אחד שמשמח אותי. סיבה אחת להשאר.

היום זה היה הקניות בסופר.

הקנייה הראשונה שערכנו בסופר מקומי לאחר הגעתנו הביאה אותי אל סף דמעות.
שום דבר לא היה נראה לי מוכר, לא מצאתי את המוצרים שאני רגילה אליהם, ותחושה מייאשת שאני הולכת לסיים את חיי מתזונה שמורכבת בלעדית מקורנפלקס של קלוגס ושוקולד של קינדר אפפה אותי מבלי מנוח.

לא לדבר על זה שלפסטה ברוטב שמנת ובטטה שהכנתי כשבוע מאוחר יותר היה טעם של חרא. בעצם לא. 'טעם של חרא' מרמז שהיה לה איזשהו טעם. אני עד היום לא יודעת מה זה המרכיבים שקניתי שם בשביל להכין אותה, אבל טעם בפירוש לא היה שם. כלום. נאדה. קרטון. גורנישט.

מחר אני מתכננת להכין מרק מושקע מאד לקראת הסופ"ש.

השבוע כבר הכנו מרק אחד משביע ומצויין, ואת קניית המצרכים בשבילו, כמו גם את הקנייה היום, ערכנו בסופר מקומי, ללא מילון צמוד ובלי טעויות נראות לעין. ואני מדברת על רמת דיוק של שורש פטרוזיליה לעומת שורש סלרי (שבאמת לא הייתי מבדילה בינהם במראה, אם לא היה כתוב), של עדשים אדומות אורגניות ושל לא לקנות אבקת מרק שמכילה צבעי מאכל ומונוסודיום גלוטומט (שאפילו בעברית אני לא בטוחה שכתבתי את זה נכון).

הסתובבתי היום בסופר, עם עגלת הקניות המדוייקת והמגרה שלי, בין המעברים שאני מכירה כבר כמעט בעל פה, את מעט גימגומי הנימוס ההכרחיים עם הקופאי ניהלתי בגרמנית מהוססת ובאופן כללי, מלבד המבחר הרחב בהרבה, ההרגשה לא הייתה מאד שונה מבסניף ה-AM:PM בדיזינגוף.

זה גם סוג של התקדמות, לא?

צעד צעד, בסוף עוד יהיה טוב…

ובתוכניתנו מחר – מתכון למרק מושקע מאד לקראת הסופ"ש.

 


נראה לי שכבר קר…

כל הזמן אומרים לי, מה עם הבלוג? מתי תעדכני אותו?
ואני כל הזמן אומרת, כן, אני יודעת שהרבה זמן לא כתבתי, זה יקרה מתישהו.

הרבה זמן לא כתבתי…
כמעט חודשיים לא כתבתי!
אנחנו פה קצת יותר מחודשיים, וכמעט חודשיים לא כתבתי!
ללא ספק, אם מישהו מחפש אותי כדי להגיש לי את פרס הבלוגרית המסורה, תגידו לו שאני עסוקה.
בלמצוא תירוצים למה לא כתבתי…

המון דברים קרו בחודשים האלו, כמו שניתן רק לצפות מחודשיים בעיר/ארץ חדשה. רובם בטח התחמקו להם במשעול היומיום ועל חלקם עוד בטח אכתוב בהרחבה פעם. על כל השאר, הנה רשימה מאולתרת:

התחלנו לחפש דירה. לא כל כך הצליח לנו.
הסתיו עבר. גם אנחנו, מהדירה הראשונה שלנו אל דירה זמנית אחרת.
המשכנו לחפש דירה. עדיין בלי הצלחה יתרה.
טיילנו בטיר-גארטן, טיילנו בפסטיבל אורות ברלין. הבטחנו כל הזמן שהשבוע עושים את הסיור של אלטרנטיב ברלין. לא עשינו אותו עדיין.
אכלנו במסעדה מיצרוקאית (לא החליטה אם היא מיצרית או מרוקאית) בקרויצברג. אכלנו במסעדה רוסית בפרידריכסהיין. התאהבנו לחלוטין בפרידריכסהיין. אבל עדיין לא הצלחנו למצוא בה דירה.
קיבלתי ויזה לשלוש שנים. הצלחנו לשנות לעודד את השם משפחה.
התחרפצנו מניצה. התרגלנו לניצה. היינו צריכים אותה, אז לא נטשנו אותה ואז התחרפצנו ממנה קצת עוד.
פיתחנו מסורת של בראנץ' בפרידריכסהיין ביום ראשון. לא הדלקנו נרות שבת אפילו פעם אחת.
היינו בהופעה של קרודר אנד דורפמייסטר. היה שש. נפגשנו עם איתי. היה אחת עשרה.
ראינו דירות. הגשנו מועמדות לדירות. נכון לעת כתיבת שורות אלו, לא השגנו אף דירה.
בישלנו מעט. קנינו הרבה. בעיקר בגדים לחורף.
הכנתי חבילה ליומולדת של שירה. קיבלתי חבילה מהארץ.
שיגעתי את עודד עם תוכניות להכין ויינאכט-קאלנדר (מעין טבלת ייאוש עד חג המולד עם מתנה לכל יום).
ויתרנו על התוכניות מטעמי תקציב.
למדתי לסרוג. למדנו לשעשע את עצמנו בלי אינטרנט.
על מי אנחנו עובדים? פיתחנו קשרי ידידות חמה עם האינטרנט קפה של הטורקים.
הגשנו לג'וב סנטר את כל המסמכים וחיכינו לקבלת האישור הסופי בדואר. אתמול ראינו שכבר נכנס לנו מהם כסף. האישור עדיין לא הגיע.
היינו בהפגנה של אנטי-פאשיסטיים-אנרכיסטיים. הרגשנו נורא מקומיים.
בילינו מלא זמן איכות עם סומו. השבוע סוף סוף רשמנו אותה בעירייה ומצאנו לה וטרינר.
חששנו מהחורף.
חיכינו לחורף.
הוא הגיע…

זה סוד מאד ידוע במשפחה הגרעינית הקטנה שלנו, שבעוד שאני מסתדרת בצורה נדירה עם קור ונהיית ביצ'ית מהגיהנום בחום, עודד מתמודד מצויין עם חום בעזרת מזגן ומתמודד לא כל כך מצויין עם קור, בעיקר על ידי רגשי הכבוד והמורא הרב שהוא חש כלפיו. כן, מורא זו המילה הנכונה.

מהרגע שנחתנו כאן, כשהטמפרטורות עוד שיכשכו להן להנאתן באיזור העשר, עודד כבר שאל אותי "מותר לי להגיד שכבר קר?”

וכל פעם עניתי לו "לא, זה עוד לא קר. הקר עוד יבוא".

וככה העברנו את החודשיים האלו.

הטמפרטורות עשו עבודה נפלאה בלהצטמצם בצורה הדרגית, כל יום הביא עימו מספרים חדשים ונמוכים יותר בתחזית מזג האוויר, וגם בימי רוחות וגם בימי גשם, עוד לא הרשתי לעודד להתבכיין. זה עוד לא קר. הקר עוד יבוא. אם נתבכיין עכשיו מה נעשה במינוסים הגדולים?

והימים עברו וניצני שווקי חג מולד החלו להפציע בכל פינה של העיר. ובשבועות האחרונים נראה כאילו מזג האוויר אמר "כוס-אוחתכ עם ההתקררות ההדרגתית הזו. אין לי כוח. חורף. ו-ע-כ-ש-י-ו!”.

והדרך מהדירה אל תחנת האו-באן הקרובה, שעוברת דרך גשר ארוך ופתוח למשבי רוח אכזריים, הפכה מייגעת מנסיעה לנסיעה. והמסגרת מתכת של המשקפיים כבר התחילה לעשות לי כוויות קור על גשר האף. והתחלנו להבין את המשמעות של כאבים במפרק הלסת ועל ללכת בלי כובע כבר בכלל לא חולמים. אבל זה עוד לא קר. רק צונן. קריר.

ואתמול, ערב נר ראשון, הלכנו להדליק נרות עם החב"דניקים בשער ברנדנבורג.

בדרך, השעון הענק שתלוי על הבניין ליד התחנה של 'ג'אונוביץ ברוקה' הראה על מינוס תשע מעלות. הצ'יל פקטור (מה מרגיש בחוץ, בשקלול רוחות ומיני מזיקים) בתחזית מזג האוויר לעומת זאת, הראה על מינוס 18.

שגריר ארצות הברית בגרמניה נאם עם אף אדום מקור במשך שלוש שניות ואז המציא איזה תירוץ לחזור למשרד המחומם. לחב"דניקים, עם הכובעים שלהם שאפילו לא מכסים את האוזניים, זה היה נראה כאילו זה לא מזיז, והם המשיכו עם התוכנית האומנותית באין מפריע. עם ישראל חי.

לנו זה היה קצת יותר מידי. סיפרנו לעצמנו שזו סומו שקר לה, והיא קצת חולה וצריך להחזיר אותה הביתה, אבל בינינו, זה היה לנו קצת יותר מידי. דפקנו כמה צילומים של החנוכייה על רקע השער (באמת שקצת התרגשתי) ואצנו חזרה אל התחתית עוד לפני שהם ממש הדליקו את הנרות…

בדרך הביתה קנינו סופגניות בדנקן-דונאטס, ובבית הדלקנו ביחד את החנוכייה המאולתרת שהכנתי (היום אני אסיים להכין את היפה שתיכננתי). שרנו שיר ורבע, והתפננו לאכול טורטליני ברוטב שמנת ושינקין ולסרוג. הרגשנו מאד מחוברים למסורת…

הבוקר קמתי לעיר לבנה.
הכל מכוסה שלג, שממשיך לרדת בלי הפסקה, כמו שמיכה רכה ובלתי נגמרת.
עודד עוד ישן. סומו מתכרבלת על הספה לידי.

נראה לי שבשקט בשקט,
בלי שאף אחד ישמע,
אפשר להגיד שכבר קר.

 

הגיע החורף…