תגית: חולים

שום דבר לכתוב עליו

השבועות האחרונים, ואולי אפילו יש להגיד החודשיים האחרונים, הכניסו אותנו לשגרה מקוללת-מבורכת. זאת אומרת, אי אפשר להגיד שלא עוברים עלינו פה דברים, אבל התחושה הכוללת היא שאנחנו ב'דאון' שמתלווה באופן טיבעי ל'היי' של ההתחלה. אולי ככה זה. אולי הגוף ממשיך לחפש כל הזמן אתגרים, והנפש מחפשת פרוייקטים, וכשאין כאלו בנמצא, הכל נראה קצת פחות מלא חשיבות. והרבה פחות ראוי לפוסט בפני עצמו. כאילו אין שום דבר ששווה מספיק לכתוב עליו.

אבל מהצד השני של המטבע, דברים אחרים, קטנים בהרבה, תופסים אצלי חשיבות שלא שמתי אליה לב לפני כן.

זה תפס אותי בפעם האחרונה שהכנתי מאגר של שום כתוש.

בארץ, במשך תקופה די ארוכה, היה ויכוח בלתי נגמר ביני לבין שירה ונמרוד, על היעילות שבשימוש בשום כתוש קנוי, לעומת האיכות שבשימוש בשום טרי שנקטש רק ברגע הצורך. אני כמובן הגנתי על היכולת לשים בדיוק את כמות השום הרצוייה לי בלי לעבוד על זה במשך חמש שעות של קילופים ומעיכות, והם הגנו על העובדה שלשום טרי אשכרה יש טעם והשפעה של שום, ולא הנוכחות-החסרת-נוכחות של אחיו הקנוי.

אתם מבינים, שום זה עניין גדול במשפחה שלנו.
אבל אני עוד אחזור לזה.

בכל מקרה, אחרי כמה חודשים של הויכוח המהותי הזה, ואיומים שלי שאני מפסיקה לבשל אצלהם, וירידות שלהם שכמה שאני עושה רעש בעצם אני לא מבינה כלום בבישול, מצאתי את הדרך שעובדת בשבילי הכי טוב – אני מפנה כמה שעות מיותרות (מה שבעיניי במילא הייתי צריכה אם הייתי רוצה קצת יותר משתי שיני שום לתבשיל…) קולפת כמות היסטרית (אבל ממש היסטרית) של ראשי שום, ומכניסה הכל לקוצץ תבלינים שלי, מרסקת באמוק, ויאללה, יש לי שום כתוש מוכן עם טעם אמיתי לחודשיים הקרובים.

העניין הוא, וזה הבנתי רק בפעם האחרונה שביצעתי את התהליך, יחד עם טעם מרוכז של שום, אני מקבלת גם מנה גדושה של זיכרונות וגעגועים לסבא.

זה היה קורה בערך באותה התדירות. למרות שכשקטנים הזמן נראה כאילו הוא עובר הרבה יותר לאט. פעם בחודשים בערך היינו חוזרים מבית ספר לשולחן מטבח עמוס לעייפה בראשי שום ובסבא אחד סבלני ומרוכז. סבא היה משתמש בסכין כדי להוריד את הצ'ופצ'יק של השום ולקלף יותר בקלות, אבל לנו היה אסור, כי סכין לילדים זה מסוכן (או "סכין זה מסו?” “כן", כמו שלמדתי מהאחיינים שלי) אז אנחנו קילפנו רק עם הציפורניים. ואם נתקלנו בשן עקשנית במיוחד, שגם אחרי נסיונות ארוכים לא נכנעה לנו, היינו מעבירים אותה בשקט בשקט, בלי שהוא ירגיש, לצד של סבא בשולחן.

כפי שכתבתי, אני די משוכנעת שתפיסת הזמן שלי מאותם אירועים היא קצת מעוותת, אבל אני בטוחה שישבנו ככה מה שהרגיש לפחות כמו שעות. סבא בכסא שבראש השולחן, צמוד לחלון, אני לידו וכל השאר לא חשוב. היינו מקלפים כל כך הרבה שום שתמיד הגענו לנקודה ההיא שהשולחן היה מתמלא כולו בקליפות שהיינו צריכים לטפוח עליהן ולהזיז אותן ממקום למקום כדי לגלות אם נותרו עוד שיניים חמקמקות שעדיין לא עברו תחת ידנו.

כל הזמן הזה סבתא עמדה במקום הקבוע שלה מול הכיריים מאחורינו ובישלה בדייקנות את מה שיוגש לנו כארוחת צהריים ברגע שנסיים. השיחות סביב השולחן נגעו בכל הנושאים שבין 'מה למדנו היום' ו'מה נעשה בערב כשההורים יגיעו לקחת אותנו'. בימים שאלון הצטרף אלינו, סביב השולחן נשמע רק ציטוט ארוך ומשעמם של שידור ה'שירים ושערים' האחרון ופרשנות נלהבת של סבא ואלון על כל מילה שנאמרה שם.

אני אפילו לא זוכרת מה סבתא עשתה עם כל השומים האלו שסבא (גם אנחנו, אבל בעיקר סבא) קילף לה בדייקנות וסבלנות ובכל כך הרבה אהבה כל פעם. זה כאילו לא היה החלק החשוב. איכשהו בראש שלי, אני בכלל לא אתפלא אם היא זרקה אותם. כי זה לא היה בשביל השומים. זה היה בשביל כל השעות האלו, עם הגינה שבחוץ שמשקיפה עלינו עם העץ שאפשר לתפס עליו וסבתא לא תראה אותנו. זה היה בשביל הפרצופים שסבא עשה כדי להצחיק אותנו. זה היה בשביל ההפגנת האהבה הבלתי נתפסת הזו שלו. זה היה בשביל כל השעות האלו שאני בחיים כבר לא אקבל בחזרה.

אבל אני די בטוחה שזה לא היה בשביל שהיא תכניס את כל השומים לקוצץ תבלינים חשמלי ואז תקפיא אותם בקופסאות פלסטיק קטנות של איקאה.

אתם מבינים, שום זה עניין גדול במשפחה שלנו.

ואחרי שהיינו מסיימים, ומנקים את השולחן, ואוכלים את הארוחה שסבתא בישלה, ורבים איתה על כן עוד ביס או לא עוד ביס, והיינו מקבלים מסטיק עגול וגדול וצבעוני מתוך הצנצנת הגדולה שסבא החזיק בארון, היינו הולכים לישון. כי בין שתיים לארבע ישנים. אין על זה ויכוח בכלל. והיינו רבות על מי תקבל את השמיכה הסגולה הנעימה. ובארבע סבא היה בא ומעיר אותנו על ידי זה שהיה משפשף את זיפי הזקן שלו על הלחיים שלנו. ואז הוא היה מביא לנו פירות. תמיד בגביע לבן מפלסטיק חלבי, שהוסב לכוס שתייה. ואם זה היה קיץ, אז הפירות היו ענבים, שהוא היה מפריד אותם אחד אחד מן הגבעול ושוטף, ובודק שלא נשארו חתיכות מהעוקץ, ושם בכוס.

ובחמש שוב נכנסנו לעוצר, כי התחיל 'ערב חדש' והיה אסור להפריע ולדבר תוך כדי. אז אני ושירה היינו נעמדות מאחוריי סבתא על הספה ומשחקות לה עם השיער הארוך והנפלא שלה, ומתירות קשרים, ויוצרות חדשים, ועושות צמות. ואז ההורים היו באים מהעבודה, תמיד ביחד, והיו לוקחים אותנו הביתה להתחיל את החלק השני של היום. החלק המשני של היום.

אני זוכרת שפעם אמרתי לאלון שאמא שלי משלמת לסבא וסבתא כל חודש על זה שהם שומרים עליי ועל שירה אחרי הלימודים. אמרתי לו שלאמא שלו הם מוותרים, כי הוא לא בא כל יום, וכי אבא שלו זה הבן שלהם, ובנים יותר נחשבים.
עד כדי כך הנתינה שלהם הייתה עבורי בלתי נתפסת. אפילו במושגים של ילדה קטנה, לא היה נראה לי הגיוני שמישהו יכול לפנק כל כך מישהו ולדאוג לו כל כך בלי לקבל משהו בתמורה…

אבל אחרי זה דברים התחילו להשתנות.
שירה עברה לקיבוץ וכבר לא הגיעה אחרי הלימודים, אלא רק בערב עם ההורים.
ואז סבא חלה והתחיל לעשות דיאליזה. בהתחלה פעמיים בשבוע, ואחרי זה שלוש פעמיים.
ובימים האלו שהם היו בבית חולים אני נהייתי ילדת מפתח, כמו שתמיד ראיתי אחרים בבית ספר וכל כך קינאתי. והלכתי הביתה לבד. והעסקתי את עצמי לבד.
ואז התחלתי ללכת לחטיבה, ופתאום לעזוב את כל החברים שעושים דברים ביחד אחרי הלימודים כדי ללכת לסבא וסבתא, היה נראה אפילו יותר קשה ולא מתאים.

ואז נטי נסעה לארצות הברית. ובערב, לפני שלקחנו אותה לשדה התעופה הלכנו כולנו לסבא וסבתא כדי שהיא תוכל להפרד. ושם, בחדר האוכל שלהם הספון עץ, סבא ישב וחיבק את שירה ואמר לכולנו בעיניים נוצצות מגאווה "זו הנכדה שתמיד הכי אהבה אותי". ואז כבר שום דבר לא היה אותו הדבר.

וללכת לבקר אותם נהייה קשה מפעם לפעם, והמחלה שלו שאבה ממנו את כל החַיּוּת שלו והוא הפסיק להיות הסבא שהכרתי עוד הרבה שנים לפני שהיא הרגה אותו. אבל יותר מהכל, לא יכולתי לסלוח לו. כמה שניסיתי, וכמה שרציתי וכמה שחשבתי על כמה שהם לבד בין ביקור אחד שלנו לשני, ועל כמה שהוא קטן וכואב בבית חולים, לא יכולתי לסלוח לו על שהוא לא ראה. על שהוא לא הבין.

אז כנראה שבסוף הוא בכל זאת לא קיבל שום דבר בתמורה לכמה שהוא דאג ופינק ואהב.

קניתי לפני כמה זמן סבון לידיים שמיוחד למטבח. יש לו ריח לימון נעים ויכולת מדהימה לנטרל ריחות. אז אחרי כל פעם שאני עומדת ומקלפת את כל השומים (הפעם עם סכין שעוזר לי להוריד את הצ'ופצי'ק), ומכניסה אותם לטוחן תבלינים ואז מפזרת אותו בין קופסאות קטנות של איקאה, אני שוטפת עם הסבון הזה את הידיים וכל הריח נעלם.

אבל הזכרונות לא.


מודעות פרסומת

סודוקו מהגיהנום

לא כתבתי כבר קצת פחות משבוע, וזה נראה כאילו עברה שנה.
עברה פה ללא ספק כמות טופסולוגיה לשנה, זה בטוח…

ביום שלישי בבוקר, כמתוכנן, נפגשנו עם ניצה שוב Bürgeramt כדי להוציא את תעודת היושר. לפחות ממה שלנו יצא לראות, ה-Bürgeramt במחוז שלנו עובד בצורה מאד יעילה ומסודרת וגם הפעם לא היינו צריכים לחכות הרבה בתור. נכנסנו לפקידה, הצגנו לה את המסמכים, היא הגישה בקשה לבון לקבל מידע יושר על עודד, וידאה שהתעודה שתגיע, אם תגיע, תשלח ישירות לבחורה בבית המשפט שאחראית על תהליך שינוי השם, ועוד וי מאחוריינו. עכשיו רק נותר לחכות אם ישנו לו את השם. בינתיים אנחנו מריצים את כל הסידורים על השם הישן.

'כל הסידורים' האלו, זה בעצם להתחיל לארגן את הדברים בשביל הגשת הבקשה לג'וב סנטר.

משהו לגביי התהליך בג'וב סנטר –
הג'וב סנטר הוא בעצם המשרד שאחראי לדאוג לנו כל עוד אין לנו עבודה (או לפחות משכורת מעל גובה מסויים), ובלדאוג לנו הכוונה היא הרבה יותר רחבה מאשר ה"דאגה" של ביטוח לאומי או לשכת האבטלה בארץ.

הם אלו שאחראים לשלם עבורנו את כל מה שאנו זקוקים לו. החל משכר דירה (444 יורו בחודש לזוג), ביטוח בריאות, דמי מחייה (378 יורו בחודש לבודד), כסף לקניית ריהוט לבית חדש וכו'. אבל הם גם אחראים לשלוח אותנו לקורסי שפה, ובמידה וצריך אחרי זה גם הכשרות מקצועיות, על מנת לעזור לנו להקלט בתקווה בשוק העבודה. הרעיון הכללי הוא 'אנחנו נעזור לכם בכל מה שאתם צריכים, כדי שאתם תוכלו להתמקד באיך להכנס לתוך מעגל משלמי המיסים בגרמניה'. איידיליש, ניין?

הקטע הוא שכדי לקבל את כל העזרה הזו צריך לעבור איזשהו תהליך שנראה לחלוטין בלתי אפשרי למי שלא מכיר אותו, ונראה גם די מסובך ומסבך למי שכן מכיר אותו. וכדי לעבור את התהליך הזה צריך לבצע רשימה של המון מטלות קטנות לכאורה, שקשורות אחת בשנייה בקשרי תזמון ויכולת שגורמים לה להראות כמו סודוקו מהגיהנום.

דוגמאות? בבקשה. הנה חלק –

קופת חולים –
בגרמניה פועלת מספר קופות חולים שהבדלים בינהם הם מינוריים. אחת מציעה טיפולים אלטרנטיביים כאלו והשנייה מציעה חוגים נוספים כאלו. אבל בשורה התחתונה די כולן אותו הדבר. השונה מהארץ הוא, שכאן קופות החולים הן רק מושג וירטואלי שמתעסק עם רישומים וכספים. כשחולים, אין 'קופת חולים' שאליה הולכים, אלא הולכים ישירות לרופא והוא מעביר את החשבון לקופה עצמה. מה שזה אומר שאפילו בבחירת הרופאים, אין יתרון לקופה אחת על פני השנייה.

התשלום, ואני מסייגת את זה רק לקופות החולים הציבוריות ורק לבעלי אזרחות (כי לביטוחי הבריאות הפרטיים יש שלל חוקים שונים ומשונים של מי יכול להכלל בהן ומי חייב להכלל בהם) הולך על פי רוב לפי אחוז מסויים מהמשכורת של ראש המשפחה, ומבטח באותו מחיר גם את כל משפחתו. בנוסף לכך, רוב קופות החולים הכניסו תוספת בשנים האחרונות שבנוסף לתשלום הזה יש לשלם גם 8 יורו לחודש למשפחה. מין תשלום חודשי קבוע באם ראית רופא, או לא…

כל העניין הזה טיפונת מסתבך כשאין עבודה לגזור ממנה אחוז בשביל התשלום.

על פי חוק קופות החולים הציבוריות חייבות לבטח כל אזרח גרמני שחפץ בכך, אך כאלו שלא עובדים הן מפנות לג'וב סנטר, שמבטיח להן תשלום עבור ביטוחם. אבל הג'וב סנטר רוצה לראות אישור שהלכת לקופת חולים ועשית צעדים לפני שהגעת אליהם, והקופת חולים לא רוצה לרשום אותך לפני שיש לך אישור מהג'וב סנטר.

אני בטוחה שיש איזו דרך הגיונית לפתור את התסבוכת הזו, אנחנו לא מצאנו אותה…

אז במקום זה, ניצה התנגחה בבחורה בקופת חולים (AOK, הקופה היחידה שמתחייבת בשנתיים הקרובות לא לקחת את התוספת 8 יורו בחודש ההיא) עד שזו הסכימה לבצע רישום חלקי של עודד לקופה, כולל האישור שהג'וב סנטר צריך, אבל בלי החותמת הסופית וסוכם שנחזור לאחר שנלך לשם. נו טוב, גם סוג של וי.

חשבון בנק –
בעת הפנייה לג'וב סנטר אתה צריך להצהיר על חשבון בנק שיש לך וסכום הכסף שנמצא בתוכו. אם הסכום הזה עומד על מעל ל-9,750 יורו אז מבחינתם אין זכאות לתמיכה, ואם הסכום נמוך מכך, זה מבחינתם כסף שלך, בו מותר לך לעשות ככל העולה על רוחך, בלי קשר לתמיכה שהם נותנים.

אבל זה הסכום שמצהירים עליו, והוא סופי.

זאת אומרת שאם הצהרת על 8000 יורו, ואחרי חודש נכנס לך לחשבון 1000 יורו נוספים, הם זכאים לקחת לך אותם.

והנה זה מתסבך עוד יותר –

כשמגיעים אל הג'וב סנטר צריכים להציג אישור על פתיחת חשבון בנק ודף סטטוס עדכני בו.
אם פתחת את החשבון ואתה מחכה שהכסף יגיע בהעברה בנקאית מהארץ שמתעכבת – נדפקת, החשבון רשום על 0, יש לך 0!

אם לא פתחת את החשבון – נדפקת. תלך, תחזור אחרי שתפתח, תחכה מחדש בתור.

ובעיקר, אם פתחת חשבון, וחיכית שהכסף יעבור ובינתיים לא הלכת לג'וב סנטר כדי לא להצהיר על סכום שיקרי – נדפקת, ניצה תחפור לך בשכל על איזה לא בסדר אתה, ולמה אתה לא עושה כלום כמו שצריך, ואתה מאד מעכב את המערכת, ו… ו… ו…

והנה עוד סיבוך אחרון, אבל ככה ממש הקצפת שעל קצה הדובדבן –
מי שהיה אחראי לבצע עבורנו את ההעברה הבנקאית של הכסף מהארץ הנה, הוא אבא של עודד!
והוא… איך להגיד את זה בעדינות… לעשות דברים לפי לו"ז של אחרים, זה לא בדיוק הצד החזק שלו….

אז היו כמה ימים של עצבים ומתח, ולא פתחנו את החשבון בנק ביום שלישי כמו שהתכוונו, אבל בסוף כן פתחנו אותו ביום חמישי בבוקר (ב- Sparksse באלכסנדר פלאץ. היו מאד נחמדים ואדיבים אלינו ורובם מדברים אנגלית ממש טובה. אחרי זה גילינו שגם בסניף ליד הבית הם מדברים אנגלית, כך שממש סבבה) והכסף במזל הספיק לעבור עד יום שישי שבו הלכנו לג'וב סנטר. יאללה, עוד וי.

ויזת שהייה –
בגדול, עד שאני לא מקבלת את ויזת השהייה שלי פה, אני עדיין על תקן תיירת. וככזו לא זכאית לשום זכויות, לא רישום בקופת חולים, לא רישומים בבנק ובטח ובטח שלא שום זכויות מהג'וב סנטר.

ברגע שכן תהיה לי ויזת שהייה, אז אני נחשבת אישתו של עודד לכל דבר ועניין וזכאית לכל הזכויות כשלוחתו החוקית והנהדרת.

אז הגיוני להשיג לי את הויזת שהייה לפני שהולכים לג'וב סנטר, לא?

אז זהו, שמסתבר שאם סוגרים את משרד הזרים כל יום חמישי בשש בערב, וזה היום היחיד שאפשר להגיע לשם ללא פגישה, לא ברור לניצה למה יהיה שם תור מהגיהנום ואם נגיע באחת בצהריים במקום בשמונה בבוקר לא נצליח להכנס.

כן, בערך כמו ששלוש פעמים שואלים אותה אם זה שהג'וב סנטר נסגר בשתיים עשרה לא אומר שבשתיים עשרה הם הולכים הביתה וצריך להגיע לפני והיא אומרת מה פתאום, ואחרי זה יורדת עלייך למה הגענו רק באחת עשרה זה מאוחר מידי, הם סוגרים…

בכל מקרה, ולהניח את המרמורים בצד, היא הצליחה לקבוע לי פגישה במשרד הזרים ב-2.11 ואז, ככל הנראה, אני אקבל ויזה לשלוש שנים בלי בעיה. ובינתיים רושמים רק את עודד בג'וב סנטר. לא נורא.

וזהו בינתיים.

זאת אומרת ממש לא זהו, כי זה לא כולל את הסאגה הכי גדולה, של להשיג דירה, אבל זה כבר סיפור לשבוע הבא…

בינתיים כבר קנינו לנו ביום שישי קווי פלאפון מקומיים והיינו מאד גאים בעצמנו על העסקה שעשינו (דרך O2) ואת סוף השבוע אנחנו מעבירים בשקט בביתנו בלי מאורעות מיוחדים.
תחום המרגש שלנו הולך בגלים – עודד קצת משתפר ואני מתחילה להרגיש רע, אני משתפרת אז עודד בריגרסיה… בקיצר, שמח בצמח…

השבוע הקרוב עומד להיות מוקדש כולו ככולו לחיפושי דירה, בתקווה שלא יביא עימו תסכולים רבים מידי.

ועכשיו? עכשיו פסטה בשמנת ובטטה.

שיהיה שבוע טוב.

 

 

 


סוף שבוע דיכאון, תחילת שבוע מאותגר…

הימים האחרונים היו די מדכאים.

עודד לא מרגיש טוב וזה די מנטרל את היכולת שלנו לעשות דברים ביחד. או לחוד. או בכלל.
יש משהו בתחושת החיבור המאולץ הזה בינינו, כל רגע כל הזמן, כל ה'ביחד גם בטוב וגם ברע' הזה, שהוא מאד טוב כשטוב, אבל מאד רע כשרע…
לפעמים פשוט צריך את האלמנט החיצוני הזה שייתן פרספקטיבה ואיזון ויאפשר לאוורר ולשפר, ובימים האחרונים אני מאד מתקשה למצוא אותו.

אחרי שביום חמישי הלכתי לקנות לי מגפיים לבד, ביום שישי הלכתי לבד לקנות מצרכים כדי להכין לחולה הפרטי שלי מרק בשר, על פי הזמנתו.

מכיוון וחוש הרפתקנות לא מוסבר לקח אותי לכיוון הפוך מהסופר הקבוע שלנו (איזה קטע שכבר יש לנו סופר 'קבוע', אה?) מצאתי במקרה לגמרי שוק קטן ומקסים בפארק ליד הכנסייה שקרובה אלינו.

מגוון הדוכנים בשוק נע בין גבינות, יינות, פירות וירקות אורגניים, לבין בגדים מצמר אלפקות ופרוות כבשים (או משהו בסגנון). בקצה אחד של השוק עמד דוכן של 'ספרית השוק' שביצעה תספורת מול מראה מאולתרת ובקצה האחר דוכן גדול וריחני של צליית דגים שלמים על פחמים. אין בי את היכולת לתאר את הפסטורליות, גם אם הייתי ממש מנסה…

אז במקום לנסות, רכשתי בשר מעולה (שבדיעבד התגלה כבשר כבש, איכותי בהרבה מהנדרש למרק) ויחד עם ירקות טריים מהשוק של הטורקי ואובר-פיתה (אני מצטערת, אין דרך אחרת לתאר את הספק-פיתה-ספק-ג'בטה שגובהה מחצית מגובהי הזו…) שבתי לביתי לבשל לבעלי.

לפני זה עוד הכרחתי אותו לקום קצת ולעשות טיול בשמש שהחליטה לצאת לה פתאום אל הפארק, לנשום קצת אויר ולספוג אוירה.

הפרצופים שקיבלתי כל הדרך גרמו לי להצטער על היוזמה הזו.

וממש ככה, בלי שום אירועים נוספים, חלף לו כל השישי.

בשבת נסענו לניצה, אשת הקשר שלנו לענייני בירוקרטייה, לפגישת עבודה ראשונה. הרבה עבודה לא הייתה שם, הרבה תשובות בנוסח 'טוב, צריך לגשת למשרדים של הרשויות ולבדוק' דווקא כן…

עודד הרגיש כל כך רע שקיבלתי פרצופים לפני, קיבלתי פרצופים אחרי וקיבלתי פרצופים גם במהלך. אבל לפחות קבענו להתחיל עם הסידורים האמיתיים בשני על הבוקר.

וממש ככה, בלי שום אירועים נוספים, חלפה לה גם כל השבת.

אתמול, יום ראשון ה-3 לאוקטובר חל ברחבי המדינה יום החג לאיחוד גרמניה.
אחרי שחיכיתי לזה כל השבוע, ובעיקר מאז פרוץ הדיכאון הגדול בחמישי, הגענו למוקד החגיגות בשער ברנדנבורגר וגילינו שאי אפשר להכנס עם סומו. אז הסתובבנו על עקבותנו ושבנו לדירה.

כרגיל, קיבלתי פרצופים לפני, קיבלתי פרצופים כל הדרך, וקיבלתי פרצופים גם שם. אז כדי לאזן את הכוחות, כל הדרך חזרה, סיפקתי את הפרצופים בעצמי. כי גם אני יכולה. וגם לי קצת נמאס.

וגם ראשון עבר.

היום על הבוקר (אפילו הקדמנו בשלושת רבעי שעה – כמה לא אופייני) נפגשנו עם ניצה ב- Bürgeramt, שזה סוג של סניף של העירייה, שקיים בכל רובע ובו עושים מיני סידורים כגון רישום מגורים.

באופן מפתיע הם הצליחו לבצע לנו את הרישום למרות כל הכאב ראש שעשינו להם עם כל שינויי השמות שלנו, ואפילו עשו זאת בצורה יעילה ומהירה יחסית. מה שנטע בנו תקווה שאולי יימשך לנו רצף המזל, ונוכל לשנות לעודד את שם המשפחה באופן רישמי באותה הקלות.

אבל החלק החשוב הוא שיצאנו משם עם אישור התושבות המבוקש, שאיתו אנו יכולים לפתוח חשבון בנק ולבצע את רוב הסידורים האחרים.

עודד הרגיש בשלב הזה כבר כל כך רע, שבעידודה של ניצה, פנינו לחפש לו רופא שיסכים לראותו כמקרה חירום. במזל, מצאנו אחד כזה, שגם היה נחמד ומקצועי לעילא והעלה את עודד על סטרואידים ואנטיביוטיקה במיידי.
אז כנראה שהוא לא סתם עושה פרצופים, יש לו ברונכיט קשה שטיפסה על הצטננות והוא אמור לנוח לפחות חמישה ימים.

חבל אבל שהוא לא באמת יכול לנוח, כי יש לנו עוד מלא סידורים…

משם המשכנו לבית המשפט כדי להגיש בקשה רישמית לשינוי שם משפחה. איףףףף, אם חשבתי שבישראל זה כאב ראש שצריך לחכות 7 שנים בין שינוי שם אחד למשנהו, פה זה ממש סיפור מההפטרה…

ניצה הייתה צריכה להסביר את כל הסיפור שלנו איזה מיליון פעם, למיליון פקידים שונים, למלא מיליון טפסים שונים עם פרטים שרק אלוהים יודע מה הקשר שלהם למקרה האמור, ולהמציא בערך מיליון מסמכים רישמיים כדי לגבות את כל הסיפור הזה.

אז נשאר לנו כמה מסמכים שאנחנו עוד צריכים לספק, אבל לפחות הבקשה הוגשה ושעון העצר הופעל על תקופה של מקסימום רבע שנה, עד שבית המשפט יספק החלטה האם הוא מאשר לעודד להחליף שם משפחה… גם כן סוג של וי…

בשלב הזה שלושתנו כמה היינו מרוטים וגמורים והחלטנו לסיים את היום הזה. למחר קבענו להפגש שוב ב- Bürgeramt, כדי להוציא תעודת יושר ואז לפתוח חשבון בנק ולהרשם לקופת חולים. כל זאת, כמובן, מתוך הנחה שאני לא ממשיכה את כל התהליך הזה על תקן אלמנה…

הגענו הבייתה ועודד ישר הלך לנוח, ואני מבלה זמן איכות עם סומו, שנראה שמאד התגעגעה אלינו כשלא היינו פה. לא נראה לי שיהיה איזשהו שינוי או התפתחות בסטטוס הזה עד מחר.

וזהו, גם יום שני חלף עבר…

 

בסוף יהיה טוב, אה?
מוכרח להיות.