תגית: החלטה

Have I told you lately that I love you?

הפוסט האחרון שלי גרר אותי השבוע לשיחה מעניינת עם שירה לגביי הרגלי הפגנת הרגשות שלי.

היא טוענת, לא ללא הסכמה חלקית לפחות מצידי, שאחת הסיבות העיקריות שסבא לא הבין, היא שאני לא הראתי. היא טוענת (או לפחות, אני לוקחת לעצמי את החירות הספרותית לנסח את דבריה בצורה שבה אני ספגתי אותם) שאם הוא לא ידע, זה בגלל שאני לא אמרתי.

האמירה הזו הובילה אותי לחשוב על הדרך שלי להגיד. על הצורה שבה אני מראה. אבל יותר מהכל על הציפייה שלי, הכל כך בסיסית שלי ובלתי אפשרית שלי, שאנשים פשוט יבינו.
שהם פשוט ירגישו.
שהם פשוט ידעו.
כי להגיד, ממש, במילים, במעשים, אני לא יודעת איך.

שאלתי אותה איך היא יודעת.
הרי אני אומרת את זה כל כך מעט.
אז איך היא מרגישה?
והיא אמרה שהיא יודעת. שהיא מרגישה.
מזה שכשהיא חושבת על הרגעים החשובים בחיים שלה – אני שם. מזה שהיא חושבת על פינוקים והדאגות בחיים שלה – אני שם.

אבל זה גרם לי לחשוב על האנשים האחרים בחיים שלי.
איך הם יודעים?
האם הם יודעים?
ואיך, אם בכלל, משפיע הקושי הזה בלהפגין את הרגשות שלי על האינטרקציות שיש לי בחיים?

חשבתי על ההורים שלי. הם יודעים? הם מבינים? או שמבעד לכל מעטה הדאגה והתמיכה, הם בעצם חושבים שאני לא באמת אוהבת, כי הרי עזבתי?
ואולי זה דווקא העובדה שעזבתי שעוזרת להם להרגיש. לי לפחות נראה כאילו מאז הנסיעה הם יותר יודעים. יותר מרגישים את מה שאין לי המילים להגיד. את מה שמכלול היומיום מנע ממני להגיד בארץ. יכול להיות שאני באמת יותר טובה בלאהוב ממרחקים?

אני די בטוחה שעודד יודע. במאי הקרוב אנחנו נהייה ביחד עשר שנים. אין לי אף אחד אחר בחיים שלי שבחר בי לאורך תקופה כל כך ארוכה. זה בטוח אומר שהוא יודע, לא?

ואם זה לא אומר, האם זו הטבעת על היד שלי שגורמת לו להבין? האם הוא חושב באותה תדירות כמוני על ההתחייבות הכנה שלי לבחור בו כל החיים? האם הוא הבין כמה חשובה לי המילה הזו "לבחור", בגלל שהיא מתמצטת את כל מה שאני מרגישה אליו ולא יודעת להגיד? האם הוא יודע שאני קמה כל בוקר ובוחרת בו? בוחרת בטוב, בוחרת ברע, בוחרת בכל מה שיבוא עמם…

אבל אני תוהה לגביי מרב לדוגמא. האם היא ידעה? האם היא הרגישה כמה היא הייתה חשובה לי? האם בגלל זה, או למרות זה היא נטשה?

במסיבת רווקות שלי כתבתי לה שכל דבר שאני – זה בזכותה. ששום דבר בחיים לא עושה אותי גאה כמו לקרוא לעצמי חברה שלה. ואני יודעת, עכשיו במבט לאחור זו אמירה די קיצונית. אבל ככה זה עם אנשים שלא יודעים להפגין רגשות – כשהם כבר עושים את זה, הם לא יודעים לווסת את העוצמה. אבל בכל זאת, אם כתבתי לה את זה, יכול להיות שהיא בכל זאת לא ידעה? שהיא בכל זאת לא הבינה? שמה שהיא עשתה נבע מזה שהיא חשבה שלא יזיז לי? או דווקא בגלל שהיא ידעה כמה זה יכאב?

ומה אם האנשים שאפילו לא בחיים שלי? אנשים שרציתי אותם לידי ולא הצלחתי להדביק אותם לשם? האם זה בגלל שהם לא הרגישו?

אני חושבת על הקנאה הזו, שמרגישה לי כאילו היא מלווה אותי כל החיים שלי, באנשים האלו שקל להם להתחבר. שתמיד מוקפים באנשים. בחברים. באנשים שמבינים. הקנאה המחלחלת הזו באנשים עם רשימות של חברים. שבתקופות חולפות בחיים יש להם את החברים הכי טובים, מתוך החברים. האנשים האלו שנסיעה למקום חדש היא הזדמנות משמחת עבורם להכיר אנשים חדשים. לא משימה מייגעת, אלא הזדמנות.

אני חושבת על כל ה'טל'ים של העולם, שבכל מקום שהם מגיעים הם ישר יוצרים חברים. על הקנאה בהם שאני סוחבת עוד מאז ארגז החול בגן. אני חושבת על כל האנשים לאורך החיים שלי שתמיד הרגשתי שאני רוצה בחברתם יותר ממה שהם רוצים בחברתי. שאני זו שצריכה להוכיח את עצמי, כי אחרת אני אאבד גם אותם לטובת מאות האלטרניטות שיש להם. האלטרנטיבות שלי אין. אני חושבת על כל רגעי הבדידות שבהם הרגשתי שפשוט אין בי את די.אנ.איי הדבק הזה, שגורם לאנשים להשאר. האם יכול להיות, בסופו של דבר, שזה הכל מסתובב חזרה אליי? שבעצם הייתי צריכה לקנא בהם על שהם מצליחים להראות את הדברים שאני לא מצליחה להפגין?

אבל יותר מהכל, אני חושבת על ברלין.
האם היא יודעת שאני אוהבת אותה? האם היא מרגישה כמה אני צריכה אותה?

כי הרי זה בעצם תמצית כל העניין, לא? אם אני וברלין זה לתמיד, אז יותר חשוב עכשיו מכל אינטרקצייה חברתית שהייתה לי אי פעם, זה לדאוג שהיא תבין. שהיא תרגיש. שהיא תרצה אותי. שהיא תקבל אותי. שזה יהיה קשר אחד שאני לא אפסיד.

אני מרגישה מחוייבת לעיר. אני מרגישה שפה אני אמורה להיות, ובה אני רוצה לבחור, למרות כל הקשיים שישנם ואולי עוד יגיעו. ואני מרגישה גם, שזה המבחן שלי. אם היא תדע, אם היא תבין, אז כנראה שכשזה באמת חשוב, אני כן יודעת להראות מה שצריך.

השבוע ערכנו מסיבה אצלנו בבית. הזמנו את כל הכיתה של לימודי הגרמנית שלנו. הגיעו בערך עשרים אנשים וכמות אלכוהול שמספיקה בערך למאה ושתיים עשרה. היה מעולה. אנשים נשארו פה עד שלוש וחצי לפנות בוקר, וגם אז היה נראה כאילו הם לא רוצים ללכת. בדלת בדרך החוצה, כולם ללא יוצא מן הכלל, כבר קבעו איתנו את התאריך למסיבה הבאה. מצד שני, יכול להיות גם שזה היה בגלל הכמות ההיסטרית של האלכוהול בפונץ' שהכנתי…

אבל למחרת בבית ספר, בהפסקה, הרגשתי יותר מהכל, יותר אפילו מההנג-אובר הקטלני שהיה לי, שהצלחנו לשדרג את ה'שותפים ללימודים' לדרגת 'ממש חברים'. זה היה שווה אפילו את הכאב ראש שלי.

נצחון ראשון.

שבוע שעבר עשינו לאיתי ארוחת הפתעה. אחרי שהוא סיפר לנו שהוא מתגעגע לאוכל בארץ, מצאנו מישהי שמוכרת מלוואחים בברלין, עשינו ממנה הזמנה ואירגנו ארוחה ישראלית לתפארת. עם זיתים וחומוס ורסק עגבניות וכל מה שצריך. כשהוא הגיע, חיכה לו גם המשלוח מנות, שעמלנו עליו עבורו במשך יותר משבועיים.

איתי הוא החבר הכי אמיתי שיש לנו בברלין. אני מרגישה שהוא הנכס הכי גדול שיש לנו בברלין. ואני מרגישה שהוא חלק מהמבחן שלי – הוא יידע כמה הוא חשוב לנו, ולא משנה מה נצטרך לעשות בשביל זה.

נצחון שני.

בשבועות האחרונים אני מרגישה שאני קצת כפוית טובה. שאני גרה בעיר הכי מדהימה בעולם ואני לא מנצלת את זה. בקושי חוקרת את השכונה שאני חייה בה, בקושי מסתובבת במקומות שאני לא מכירה ומפספסת התייצבות באירועים שקורים פה, מתוך איזשהי תפיסה יומרנית ש'אני גרה פה. אני תמיד אוכל ללכת בפעם הבאה'.

החלטתי שאני מפסיקה עם זה. זה לא לעניין. אם אני לא אתחיל להעריך בצורה קצת יותר מעשית את העובדה שאני פה, אולי באמת אני לא אהיה פה עוד הרבה. אם אני לא אתחיל להשקיע, ברלין לא תבין. כי במערכת יחסים צריך להשקיע, ולעשות, ולדבר ולהראות. כי אחרת הצד השני לא יודע. הוא לא מרגיש.

אז התחלנו לעשות הליכות ערב יותר ארוכות עם סומו. ואתמול הגענו לחלק בשכונה שלנו שאף פעם לא היינו בו. שני רחובות מהדירה שלנו, אבל לכיוון שאף פעם לא טרחנו לבדוק. ומי ידע? מסתבר שיש שם חיים שלמים בחוץ. ופאבים, ומסעדות, ועשרות אנשים ברחובות. וזה כאילו אנחנו גרים כבר שלושה חודשים בשכונה שחשבנו שהיא הכי מדליקה בברלין, אבל לא ידענו בכלל עד כמה היא כזו… אני לא יכולה לחכות כבר לטיולים הבאים.

נצחון שלישי.

היום אני הולכת לקרב הכריות הגדול באלכסנדר פלאץ. מסתבר שהשני באפריל הוא יום מלחמת הכריות העולמי, והאירוע נחגג בזירות קרב בכל רחבי העולם. אני לא יודעת עוד באיזו קונסטולציה אני הולכת, מי בא איתי והאם אקח כרית או רק מצלמה. אבל אני הולכת. אני לא מחכה לשנה הבאה.

ושבוע הבא אני הולכת לאירוע שבירת שיא גינס לטרמיסו הארוך בעולם. התכנון הוא להכין טרמיסו באורך של מאתיים מטר. שוב, אני לא יודעת עם מי ואיך, אבל אני הולכת. זו החלטה. כי צריך להשקיע, ולעשות, ולהראות… אין זמן לחכות שיבינו לבד.

ונרשמתי לרשימת תפוצה של מפגשי ישראלים צעירים בברלין.
ואני שומרת על קשר יציב כבר עם שלוש חברות שעזבו את הלימודים.
ואני עושה מאמץ מודע לטפח את הבית שלי כך שבכל רגע נתון, ובלי התרעה מראש, אני אוכל לארח כאן אנשים.

המלחמה שלי נגד הנטייה שלי לא להצליח לגעת באנשים התחילה!
ואני מתכוונת לנצח!

אז לכל אלו שלא הראתי להם בזמן האחרון מה אני מרגישה,
לכל אלו שרחוקים מידי בשביל שאני אבשל להם, או אהיה לצידם, או אשן להם על הספה,
לכל אלו שלצערי אני לא יכולה להזמין אותם להרביץ איתי לגרמנים עם כריות, או לאכול טרמיסו ממש ארוך,
לכל אלו שבינתיים כל מה שאני מצליחה לעשות עבורם זה לסרוג חיות, ולשלוח בטריות, ולמשוך בצמות, להתגעגע המון –

הנה משהו בשבילכם. קיטשי, אבל אני לא אומרת את זה מספיק.


שיהיה שבוע נפלא לכולם.

מודעות פרסומת

החודשים כבר הפכו לימים

נראה לי כאילו לפני רגע אמרתי למישהו שעוד ארבעה חודשים אנחנו טסים.
ורגע אחד לפני זה, אבל ממש לא מזמן, כל הרעיון הזה עוד היה נראה לי לא הגיוני.
והחודשים הפכו לשבועות, והשבועות הפכו לימים וממש בקרוב הם יהפכו לשעות.
עוד 11 יום, בלילה שבין ראשון לשני.
זהו, אנחנו עוזבים.

לפני קצת יותר משלוש שנים שנים, כמה שבועות אחרי החתונה שלנו, עודד ואני נסענו במיוחד להורים שלי לצפון כדי לפגוש את טל ואישתו שהגיעו לביקור מבזל. בזל שוויץ, לא צפון תל אביב.
אני זוכרת מה לבשתי (את השמלה השחורה שקניתי בסאמר סקול בחנות של בגדי ילדים, ושוב הייתה טובה עליי), אני זוכרת איפה ישבנו (ב-BP בצומת הזו ליד חוצות המפרץ) ואני זוכרת שהייתי עצבנית כי ששכחתי את הטבעת נישואים שלי בבית אחרי שהורדתי אותה כדי לשים קרם בשיער.
ואני לא זוכרת על מה בדיוק דיברנו. אני זוכרת באופן כללי ששאלתי את טל אם הוא לא מתכנן לחזור לארץ והוא אמר לי שהוא לא רוצה לחזור כי אין מה להשוות את איכות החיים. ששם יש לו הרבה יותר ממה שיכול להיות לו פה.

ואני זוכרת את הרגע הזה שחשבתי שאני גם רוצה יותר. שאני לא רוצה יותר להתפשר.

ואחרי זה דיברתי על זה עם עודד, ובפעם הראשונה מאז שהתחלנו לצאת הוא אמר שאולי לעבור לחו"ל זה לא רעיון כזה גרוע.
ובדקנו את העניין,
וסיפרנו לכולם,
ושינינו תוכניות,
ועשינו חדשות,
וחלמנו על חיים חדשים בברלין.

ואיפשהו, קצת אחרי שכל הסיפור הזה יצא מכלל שליטה, הבנתי שזה לא הולך לקרות.
הבנתי שעודד לא רוצה להגיד לי את ה'לא' הזה, והבנתי שאני לא רוצה להגיד אותו לעצמי, אבל התחלתי להפנים שבין אם נודה בזה או לא, התוכנית הזו גדולה עלינו. היא לא הולכת לקרות.

והחיים המשיכו.
ועזבנו את הדירה הנוראית (העאלק זמנית) בדרך השלום
ועברנו לדיזינגוף
וחזרנו לבנות את החיים במקום לחלום על חיים אחרים
ומצאנו לעצמנו חלומות אחרים, שחלקם התגשמו וחלקם לא
ולפחות אני, קברתי את החלום ההוא. העדפתי לשכוח אותו.

"הכל התחיל מחיים מסוכנים להפליא… מלאי ביטחון, ללא אכזבות ונטולי סיכונים"

והפעם הראשונה מאז שבאמת באמת רציתי משהו, כמו שרציתי אז לעבור לברלין, הייתה כשניסיתי להתקבל לשנקר. זה נשמע עלוב בעיניי להגיד שעד אז רק תיפקדתי ובאותו הרגע חזרתי לחלום. זה נשמע קורבני. אבל ככה הרגשתי.
הרגשתי שעוד פעם נפתחת בפניי הדלת לחיים בלי התפשרויות.

ולא התקבלתי.

ויום אחד אני עוד אחפור עם עצמי להבין עד כמה זה כאב לי וכמה זה פגע בי.
אבל מה שאני יודעת כבר היום, עוד לפני שנתתי לעצמי להכיר בכל המהלומה הזו, זה שהרגשתי שכבר אין לי מה להפסיד.
והחזרתי את רעיון ברלין לשולחן הדיונים.

כשדיברתי עם נטי וסיפרתי לה על הרעיון והתייעצתי איתה אם לספר להורים, אמרתי לה שאני לא אוכל להסתכל להם בפנים אם זה שוב ייכשל.
שוב רוני והג'וקים שלה… שוב תכונית גדולה שלא תצא לפועל…
אבל בכל זאת סיפרתי להם.
והם דווקא מאד תמכו.
והכל התחיל מההתחלה.

רק שהפעם אני לא באמת האמנתי.

כל פעם שעודד ואני דיברנו על זה, איפשהו במאחורה של הראש חשבתי שגם הפעם הרעיון יתמוסס.
וכל פעם שסיפרתי על זה למישהו, הכנתי את עצמי לרגע שאני אצטרך להשפיל מולו עיניים ולהגיד "כן, בסוף זה לא יוצא לפועל"
וכשהזמנתי את הכרטיסי טיסה חשבתי על הכסף שיעלה לבטל אותם
וכשהודענו לבעל הדירה חשבתי על איזה באסה יהיה לחפש דירה אחרת.

וככה זה כבר כמה חודשים.
אבל החודשים הפכו לשבועות, והשבועות הפכו לימים וממש בקרוב הם יהפכו לשעות.
עוד 11 יום, בלילה שבין ראשון לשני.
זהו, אנחנו עוזבים.

ובכל זאת אני מרגישה צורך לסייג – אלא אם משהו לא צפוי יקרה…

"הכל היה מהיר,
הכל היה נמהר,
לא ידעתי מה לחשוב,
במקום להיות זהיר הייתי מאושר
ואמרתי רק – למה לא?"