תגית: הורים

Have I told you lately that I love you?

הפוסט האחרון שלי גרר אותי השבוע לשיחה מעניינת עם שירה לגביי הרגלי הפגנת הרגשות שלי.

היא טוענת, לא ללא הסכמה חלקית לפחות מצידי, שאחת הסיבות העיקריות שסבא לא הבין, היא שאני לא הראתי. היא טוענת (או לפחות, אני לוקחת לעצמי את החירות הספרותית לנסח את דבריה בצורה שבה אני ספגתי אותם) שאם הוא לא ידע, זה בגלל שאני לא אמרתי.

האמירה הזו הובילה אותי לחשוב על הדרך שלי להגיד. על הצורה שבה אני מראה. אבל יותר מהכל על הציפייה שלי, הכל כך בסיסית שלי ובלתי אפשרית שלי, שאנשים פשוט יבינו.
שהם פשוט ירגישו.
שהם פשוט ידעו.
כי להגיד, ממש, במילים, במעשים, אני לא יודעת איך.

שאלתי אותה איך היא יודעת.
הרי אני אומרת את זה כל כך מעט.
אז איך היא מרגישה?
והיא אמרה שהיא יודעת. שהיא מרגישה.
מזה שכשהיא חושבת על הרגעים החשובים בחיים שלה – אני שם. מזה שהיא חושבת על פינוקים והדאגות בחיים שלה – אני שם.

אבל זה גרם לי לחשוב על האנשים האחרים בחיים שלי.
איך הם יודעים?
האם הם יודעים?
ואיך, אם בכלל, משפיע הקושי הזה בלהפגין את הרגשות שלי על האינטרקציות שיש לי בחיים?

חשבתי על ההורים שלי. הם יודעים? הם מבינים? או שמבעד לכל מעטה הדאגה והתמיכה, הם בעצם חושבים שאני לא באמת אוהבת, כי הרי עזבתי?
ואולי זה דווקא העובדה שעזבתי שעוזרת להם להרגיש. לי לפחות נראה כאילו מאז הנסיעה הם יותר יודעים. יותר מרגישים את מה שאין לי המילים להגיד. את מה שמכלול היומיום מנע ממני להגיד בארץ. יכול להיות שאני באמת יותר טובה בלאהוב ממרחקים?

אני די בטוחה שעודד יודע. במאי הקרוב אנחנו נהייה ביחד עשר שנים. אין לי אף אחד אחר בחיים שלי שבחר בי לאורך תקופה כל כך ארוכה. זה בטוח אומר שהוא יודע, לא?

ואם זה לא אומר, האם זו הטבעת על היד שלי שגורמת לו להבין? האם הוא חושב באותה תדירות כמוני על ההתחייבות הכנה שלי לבחור בו כל החיים? האם הוא הבין כמה חשובה לי המילה הזו "לבחור", בגלל שהיא מתמצטת את כל מה שאני מרגישה אליו ולא יודעת להגיד? האם הוא יודע שאני קמה כל בוקר ובוחרת בו? בוחרת בטוב, בוחרת ברע, בוחרת בכל מה שיבוא עמם…

אבל אני תוהה לגביי מרב לדוגמא. האם היא ידעה? האם היא הרגישה כמה היא הייתה חשובה לי? האם בגלל זה, או למרות זה היא נטשה?

במסיבת רווקות שלי כתבתי לה שכל דבר שאני – זה בזכותה. ששום דבר בחיים לא עושה אותי גאה כמו לקרוא לעצמי חברה שלה. ואני יודעת, עכשיו במבט לאחור זו אמירה די קיצונית. אבל ככה זה עם אנשים שלא יודעים להפגין רגשות – כשהם כבר עושים את זה, הם לא יודעים לווסת את העוצמה. אבל בכל זאת, אם כתבתי לה את זה, יכול להיות שהיא בכל זאת לא ידעה? שהיא בכל זאת לא הבינה? שמה שהיא עשתה נבע מזה שהיא חשבה שלא יזיז לי? או דווקא בגלל שהיא ידעה כמה זה יכאב?

ומה אם האנשים שאפילו לא בחיים שלי? אנשים שרציתי אותם לידי ולא הצלחתי להדביק אותם לשם? האם זה בגלל שהם לא הרגישו?

אני חושבת על הקנאה הזו, שמרגישה לי כאילו היא מלווה אותי כל החיים שלי, באנשים האלו שקל להם להתחבר. שתמיד מוקפים באנשים. בחברים. באנשים שמבינים. הקנאה המחלחלת הזו באנשים עם רשימות של חברים. שבתקופות חולפות בחיים יש להם את החברים הכי טובים, מתוך החברים. האנשים האלו שנסיעה למקום חדש היא הזדמנות משמחת עבורם להכיר אנשים חדשים. לא משימה מייגעת, אלא הזדמנות.

אני חושבת על כל ה'טל'ים של העולם, שבכל מקום שהם מגיעים הם ישר יוצרים חברים. על הקנאה בהם שאני סוחבת עוד מאז ארגז החול בגן. אני חושבת על כל האנשים לאורך החיים שלי שתמיד הרגשתי שאני רוצה בחברתם יותר ממה שהם רוצים בחברתי. שאני זו שצריכה להוכיח את עצמי, כי אחרת אני אאבד גם אותם לטובת מאות האלטרניטות שיש להם. האלטרנטיבות שלי אין. אני חושבת על כל רגעי הבדידות שבהם הרגשתי שפשוט אין בי את די.אנ.איי הדבק הזה, שגורם לאנשים להשאר. האם יכול להיות, בסופו של דבר, שזה הכל מסתובב חזרה אליי? שבעצם הייתי צריכה לקנא בהם על שהם מצליחים להראות את הדברים שאני לא מצליחה להפגין?

אבל יותר מהכל, אני חושבת על ברלין.
האם היא יודעת שאני אוהבת אותה? האם היא מרגישה כמה אני צריכה אותה?

כי הרי זה בעצם תמצית כל העניין, לא? אם אני וברלין זה לתמיד, אז יותר חשוב עכשיו מכל אינטרקצייה חברתית שהייתה לי אי פעם, זה לדאוג שהיא תבין. שהיא תרגיש. שהיא תרצה אותי. שהיא תקבל אותי. שזה יהיה קשר אחד שאני לא אפסיד.

אני מרגישה מחוייבת לעיר. אני מרגישה שפה אני אמורה להיות, ובה אני רוצה לבחור, למרות כל הקשיים שישנם ואולי עוד יגיעו. ואני מרגישה גם, שזה המבחן שלי. אם היא תדע, אם היא תבין, אז כנראה שכשזה באמת חשוב, אני כן יודעת להראות מה שצריך.

השבוע ערכנו מסיבה אצלנו בבית. הזמנו את כל הכיתה של לימודי הגרמנית שלנו. הגיעו בערך עשרים אנשים וכמות אלכוהול שמספיקה בערך למאה ושתיים עשרה. היה מעולה. אנשים נשארו פה עד שלוש וחצי לפנות בוקר, וגם אז היה נראה כאילו הם לא רוצים ללכת. בדלת בדרך החוצה, כולם ללא יוצא מן הכלל, כבר קבעו איתנו את התאריך למסיבה הבאה. מצד שני, יכול להיות גם שזה היה בגלל הכמות ההיסטרית של האלכוהול בפונץ' שהכנתי…

אבל למחרת בבית ספר, בהפסקה, הרגשתי יותר מהכל, יותר אפילו מההנג-אובר הקטלני שהיה לי, שהצלחנו לשדרג את ה'שותפים ללימודים' לדרגת 'ממש חברים'. זה היה שווה אפילו את הכאב ראש שלי.

נצחון ראשון.

שבוע שעבר עשינו לאיתי ארוחת הפתעה. אחרי שהוא סיפר לנו שהוא מתגעגע לאוכל בארץ, מצאנו מישהי שמוכרת מלוואחים בברלין, עשינו ממנה הזמנה ואירגנו ארוחה ישראלית לתפארת. עם זיתים וחומוס ורסק עגבניות וכל מה שצריך. כשהוא הגיע, חיכה לו גם המשלוח מנות, שעמלנו עליו עבורו במשך יותר משבועיים.

איתי הוא החבר הכי אמיתי שיש לנו בברלין. אני מרגישה שהוא הנכס הכי גדול שיש לנו בברלין. ואני מרגישה שהוא חלק מהמבחן שלי – הוא יידע כמה הוא חשוב לנו, ולא משנה מה נצטרך לעשות בשביל זה.

נצחון שני.

בשבועות האחרונים אני מרגישה שאני קצת כפוית טובה. שאני גרה בעיר הכי מדהימה בעולם ואני לא מנצלת את זה. בקושי חוקרת את השכונה שאני חייה בה, בקושי מסתובבת במקומות שאני לא מכירה ומפספסת התייצבות באירועים שקורים פה, מתוך איזשהי תפיסה יומרנית ש'אני גרה פה. אני תמיד אוכל ללכת בפעם הבאה'.

החלטתי שאני מפסיקה עם זה. זה לא לעניין. אם אני לא אתחיל להעריך בצורה קצת יותר מעשית את העובדה שאני פה, אולי באמת אני לא אהיה פה עוד הרבה. אם אני לא אתחיל להשקיע, ברלין לא תבין. כי במערכת יחסים צריך להשקיע, ולעשות, ולדבר ולהראות. כי אחרת הצד השני לא יודע. הוא לא מרגיש.

אז התחלנו לעשות הליכות ערב יותר ארוכות עם סומו. ואתמול הגענו לחלק בשכונה שלנו שאף פעם לא היינו בו. שני רחובות מהדירה שלנו, אבל לכיוון שאף פעם לא טרחנו לבדוק. ומי ידע? מסתבר שיש שם חיים שלמים בחוץ. ופאבים, ומסעדות, ועשרות אנשים ברחובות. וזה כאילו אנחנו גרים כבר שלושה חודשים בשכונה שחשבנו שהיא הכי מדליקה בברלין, אבל לא ידענו בכלל עד כמה היא כזו… אני לא יכולה לחכות כבר לטיולים הבאים.

נצחון שלישי.

היום אני הולכת לקרב הכריות הגדול באלכסנדר פלאץ. מסתבר שהשני באפריל הוא יום מלחמת הכריות העולמי, והאירוע נחגג בזירות קרב בכל רחבי העולם. אני לא יודעת עוד באיזו קונסטולציה אני הולכת, מי בא איתי והאם אקח כרית או רק מצלמה. אבל אני הולכת. אני לא מחכה לשנה הבאה.

ושבוע הבא אני הולכת לאירוע שבירת שיא גינס לטרמיסו הארוך בעולם. התכנון הוא להכין טרמיסו באורך של מאתיים מטר. שוב, אני לא יודעת עם מי ואיך, אבל אני הולכת. זו החלטה. כי צריך להשקיע, ולעשות, ולהראות… אין זמן לחכות שיבינו לבד.

ונרשמתי לרשימת תפוצה של מפגשי ישראלים צעירים בברלין.
ואני שומרת על קשר יציב כבר עם שלוש חברות שעזבו את הלימודים.
ואני עושה מאמץ מודע לטפח את הבית שלי כך שבכל רגע נתון, ובלי התרעה מראש, אני אוכל לארח כאן אנשים.

המלחמה שלי נגד הנטייה שלי לא להצליח לגעת באנשים התחילה!
ואני מתכוונת לנצח!

אז לכל אלו שלא הראתי להם בזמן האחרון מה אני מרגישה,
לכל אלו שרחוקים מידי בשביל שאני אבשל להם, או אהיה לצידם, או אשן להם על הספה,
לכל אלו שלצערי אני לא יכולה להזמין אותם להרביץ איתי לגרמנים עם כריות, או לאכול טרמיסו ממש ארוך,
לכל אלו שבינתיים כל מה שאני מצליחה לעשות עבורם זה לסרוג חיות, ולשלוח בטריות, ולמשוך בצמות, להתגעגע המון –

הנה משהו בשבילכם. קיטשי, אבל אני לא אומרת את זה מספיק.


שיהיה שבוע נפלא לכולם.

מודעות פרסומת

צעדים ראשונים למהגר לברלין

סלון הדירה שלי עולה על גדותיו מארגזים קרועים וריקים של איקאה ושלל רשתות ריהוט ואלקטרוניקה אחרות. בפינות הנדירות בהן לא ממוקמים ארגזים, ישנם בגדים, שבמצבם הטבעי אמורים להיות בארון, אך כרגע אין להם משכן שכזה. כדי להשלים את הקומפוזיציה מפוזרים אלפי פירורי קלקר מאחת האריזות שסומו התעללה בהן למוות.

אבל אם מאמצים ראייה קצת פחות פולנית (יותר בלאגניסטית, יותר חיובית…) ניתן לראות בין לבין גם איים קטנים של אושר. יש לי ספה. לגמרי שלי. שעומדת, אפורה ויפהפייה, וכולה הבטחה ותקווה לאנשים שעוד יבואו לבקר אותי. ויש לי מנורה עומדת, ושולחן מחשב, ואהיל שאמא שלי ישבה והצמידה לו פרח פרח, ופתיתי השלג של סומו מעטרים את השטיח שלי שתואם לוילונות שאבא תלה לי.

יש לי בית.

יש לי מטבח שעושה לי חשק לבשל 24 שעות ביממה. ולמרות שכרגע עומדת במרכזו מזוודה ענקית שאין לי מקום אחר לשים, הוא חם ומזמין ונודף ריחות של בישולים ביתיים. ואני לא יכולה לעבור על פני פינת האוכל המקסימה שלי בלי לפנטז על כל הבקרים שנשב בה לפני הלימודים, עם כוס קפה מהמקינטה האדומה שלי. ואני לא יכולה לטגן חביתה, על סט הסירים והמחבתות ה-הו-כה-משובח-שלי, מבלי להפליג במחשבות שעל זה בדיוק חלמתי. לזה בדיוק חיכיתי.

יש לי בית בברלין.

אז אני מוצאת את עצמי יושבת לי בסלון דירתי המעוצבת (מעוצבת בקרעי ארגזים, אבל אל תהיו קטנוניים), על הספה שקניתי והיא לגמרי שלי, מוקפת בתחושת בית ושייכות, וכותבת פוסט שכותרתו "צעדים ראשונים למהגר לברלין". מי כמוכם יודע שכבר לא האמנתי שזה יגיע…

ואולי כדי לעשות סדר לכל מי שעדיין לא שמע את הסיפור המלא, זה הגיע בדיוק שלושה ימים לפני הכריסמס. וזה התחיל כמו עוד אחת משישים ושתיים הדירות שהלכנו לראות. לא היתה שום סיבה להאמין שהפעם זה יהיה שונה.

אבל זה היה. באמת שעד נכון לרגע זה אין לי שום שמץ של מושג מה הפך את זה להיות שונה, אבל משהו הסתדר שם לכיוונינו. הסוכנת הכוסית שהראתה לנו את הדירה הייתה ממש ממש נחמדה אלינו, התנאים של חברת הניהול התאימו למה שיכולנו להציג, וכולם היו ממש לחוצים לסגור את העסקה הזו לפני שיוצאים לחופשת החג. וכך יצא שבדיוק יום לפני ערב חג המולד, בדיוק יום לפני שההורים היו מתוכננים לנחות אצלי לביקור עידוד וניחום על זה שאנחנו לא מוצאים דירה, חתמנו על חוזה. ובא לציון גואל.

ויום למחרת, בשיא המינוס 12 מעלות, נחתו פה, כמו זוג מושיעים, ההורים שלי. וכבמטה קסם העולם חזר להיות הגיוני שוב.

את ערב החג חגגנו בארוחה חגיגית שערכתי בדירה הזמנית שלנו. הזמנו את איתי גם, ובשילוב עם ההורים שלי, האוכל המשובח (אם יורשה לי להעיד כך בעצמי), היין והחברה הנעימה, היה ערב מקסים. היה גם עוד איזשהו תיכנון לנסוע לשמוע את מיסת החצות בברלינר-דום, אבל כולנו היינו פשוט מותשים מדי.

המשך השבוע היווה טלטלה מנטלית מתובלת בהמון איקאה. למעשה, חוץ מסוף השבוע הארוך של החג, בו בעיקר טיילנו בעיר והשווצנו להורים במה שמרגיש כמו החצר הפרטית שלנו, בשאר הזמן היינו עסוקים בקניית רהיטים לדירה, או בהרכבתם. או בפתיחת ארגזים. או בדחיסת ארגזים לחדר האחסון הקטן שלנו, בהמתנה לזריקה בפח הניירות שעלה על גדותיו כבר.

ומילה על ההורים שלי –
אני מודה, במידה רבה של בושה, שלא רבות היו הפעמים בחיי בהן פניתי אל ההורים שלי לתמיכה. וגם בפעמים שכן עשיתי זאת, לעיתים נדירות מאד חיפשתי תמיכה נפשית, אם אתם מבינים את כוונתי… קשה לי בדיוק לשים את האצבע על מה הפך ככה את הקלפים מאז שהגעתי הנה, אבל כמעט ארבעה חודשים לאחר מכן, ואני מחשיבה את ההורים שלי כאחד הסלעים היציבים בחיי.
שני התומכים הכי גדולים שיכולים להיות לי. שני החיזוקים הכי גדולים שעכשיו יש לי.

יותר מהכל זה הרגיש שהביקור שלהם סבב סביב מטרה אחת בלבד – לאהוב אותי, לשמח אותי, לחזק אותי, להכיל אותי, ובעיקר לראות אותי. ממש לראות אותי, כמו שבארץ יותר מידי פעמים הרגשתי שלא רואים אותי.
בכל שבבי הרגעים הקטנים, בהם הם התלהבו מדברים שלא אופיינים להם, עשו דברים שלא אופיינים להם, הם רק הבהירו לי יותר מהכל – אנחנו כאן בשבילך. במובן הכי אמיתי ובסיסי של המילה.

ואין לי מילים להסביר כמה זה מחזק אותי. את הכוח שזה נותן לי להמשיך בהרפתקאה הזו ולהלחם על האושר שלי. וכמו שכבר כתבתי להם, הייתי רוצה להגיד שאני מקווה שיום אחד אני אוכל לתת גם לילדים שלי את התמיכה והאהבה שהם נותנים לי, אבל יותר מזה, אני מקווה שיום אחד אני אוכל לגרום להם להתגאות בי, ולדעת שזה היה כידאי.

וככה עבר שבוע הביקור שלהם. והפרידה, כמו שאפשר רק לתאר, הייתה קשה ועצובה. לא עזרה לזה העובדה שבימים האחרונים לביקור גם אני, אבל בעיקר עודד, נכנסנו קצת למרה שחורה, ולדירה הייתה בעיה של חימום, והיה עוד כל כך הרבה דברים לעשות לפני שהיה אפשר כבר ממש לעבור אליה.

אבל בערב השנה החדשה (די מחוסר ברירה ומאירגון לא נכון של הזמן, אבל מה זה משנה) כבר ישנו את הלילה הראשון שלנו בדירה. ולאט לאט, עם פגישות עם איתי והחימום שהסתדר והמטבח שלבש צורה והנפש שהתרגלה, התחלנו להתאהב בדירה. וזו אהבה שהולכת וגדלה כל יום, עם כל ארגז שאנחנו זורקים.

וזה הדבר הכי גדול שהשתנה מאז הפעם האחרונה שכתבתי, אבל זה רחוק מלהיות הדבר היחד.

סיימנו בשעה טובה את כל הסידורים הבירוקרטייים שקשורים למעבר.
רבנו עם ניצה.
מטעמי דיפלומטיות השלמנו עם ניצה, אבל לשמחתנו הרבה, סיימנו איתה ולא נראית לעין סיבה לחזור להיות עימה בקשר.
נולד לי אחיין. קטן ומקסים ושמו בישראל, איתן.
התחילה שנה חדשה.
התחלנו ללמוד גרמנית.
הכרנו עוד חברים.
בישלנו.
הסתובבנו.
ביקרו אותנו.
סימנו המון המון וי, ברשימת המשימות האימתנית.

אבל יותר מהכל, ואין מה לעשות, זה עדיין מרגיש כמו הדבר הכי חשוב, יש לנו בית! יש לנו בית בברלין!

ועכשיו, ממעמקי סלוני המעוצב, אני יכולה לשבת ברוגע, ולאט לאט, לכתוב לכם כל פעם על משהו אחר.
כי כמו ששירה כבר אמרה מזמן, אבל רק עכשיו אני מרגישה את זה –
כנראה שאני וברלין זה לתמיד.