קטגוריה: איך הכל התחיל

צעדים ראשונים למהגר לברלין

סלון הדירה שלי עולה על גדותיו מארגזים קרועים וריקים של איקאה ושלל רשתות ריהוט ואלקטרוניקה אחרות. בפינות הנדירות בהן לא ממוקמים ארגזים, ישנם בגדים, שבמצבם הטבעי אמורים להיות בארון, אך כרגע אין להם משכן שכזה. כדי להשלים את הקומפוזיציה מפוזרים אלפי פירורי קלקר מאחת האריזות שסומו התעללה בהן למוות.

אבל אם מאמצים ראייה קצת פחות פולנית (יותר בלאגניסטית, יותר חיובית…) ניתן לראות בין לבין גם איים קטנים של אושר. יש לי ספה. לגמרי שלי. שעומדת, אפורה ויפהפייה, וכולה הבטחה ותקווה לאנשים שעוד יבואו לבקר אותי. ויש לי מנורה עומדת, ושולחן מחשב, ואהיל שאמא שלי ישבה והצמידה לו פרח פרח, ופתיתי השלג של סומו מעטרים את השטיח שלי שתואם לוילונות שאבא תלה לי.

יש לי בית.

יש לי מטבח שעושה לי חשק לבשל 24 שעות ביממה. ולמרות שכרגע עומדת במרכזו מזוודה ענקית שאין לי מקום אחר לשים, הוא חם ומזמין ונודף ריחות של בישולים ביתיים. ואני לא יכולה לעבור על פני פינת האוכל המקסימה שלי בלי לפנטז על כל הבקרים שנשב בה לפני הלימודים, עם כוס קפה מהמקינטה האדומה שלי. ואני לא יכולה לטגן חביתה, על סט הסירים והמחבתות ה-הו-כה-משובח-שלי, מבלי להפליג במחשבות שעל זה בדיוק חלמתי. לזה בדיוק חיכיתי.

יש לי בית בברלין.

אז אני מוצאת את עצמי יושבת לי בסלון דירתי המעוצבת (מעוצבת בקרעי ארגזים, אבל אל תהיו קטנוניים), על הספה שקניתי והיא לגמרי שלי, מוקפת בתחושת בית ושייכות, וכותבת פוסט שכותרתו "צעדים ראשונים למהגר לברלין". מי כמוכם יודע שכבר לא האמנתי שזה יגיע…

ואולי כדי לעשות סדר לכל מי שעדיין לא שמע את הסיפור המלא, זה הגיע בדיוק שלושה ימים לפני הכריסמס. וזה התחיל כמו עוד אחת משישים ושתיים הדירות שהלכנו לראות. לא היתה שום סיבה להאמין שהפעם זה יהיה שונה.

אבל זה היה. באמת שעד נכון לרגע זה אין לי שום שמץ של מושג מה הפך את זה להיות שונה, אבל משהו הסתדר שם לכיוונינו. הסוכנת הכוסית שהראתה לנו את הדירה הייתה ממש ממש נחמדה אלינו, התנאים של חברת הניהול התאימו למה שיכולנו להציג, וכולם היו ממש לחוצים לסגור את העסקה הזו לפני שיוצאים לחופשת החג. וכך יצא שבדיוק יום לפני ערב חג המולד, בדיוק יום לפני שההורים היו מתוכננים לנחות אצלי לביקור עידוד וניחום על זה שאנחנו לא מוצאים דירה, חתמנו על חוזה. ובא לציון גואל.

ויום למחרת, בשיא המינוס 12 מעלות, נחתו פה, כמו זוג מושיעים, ההורים שלי. וכבמטה קסם העולם חזר להיות הגיוני שוב.

את ערב החג חגגנו בארוחה חגיגית שערכתי בדירה הזמנית שלנו. הזמנו את איתי גם, ובשילוב עם ההורים שלי, האוכל המשובח (אם יורשה לי להעיד כך בעצמי), היין והחברה הנעימה, היה ערב מקסים. היה גם עוד איזשהו תיכנון לנסוע לשמוע את מיסת החצות בברלינר-דום, אבל כולנו היינו פשוט מותשים מדי.

המשך השבוע היווה טלטלה מנטלית מתובלת בהמון איקאה. למעשה, חוץ מסוף השבוע הארוך של החג, בו בעיקר טיילנו בעיר והשווצנו להורים במה שמרגיש כמו החצר הפרטית שלנו, בשאר הזמן היינו עסוקים בקניית רהיטים לדירה, או בהרכבתם. או בפתיחת ארגזים. או בדחיסת ארגזים לחדר האחסון הקטן שלנו, בהמתנה לזריקה בפח הניירות שעלה על גדותיו כבר.

ומילה על ההורים שלי –
אני מודה, במידה רבה של בושה, שלא רבות היו הפעמים בחיי בהן פניתי אל ההורים שלי לתמיכה. וגם בפעמים שכן עשיתי זאת, לעיתים נדירות מאד חיפשתי תמיכה נפשית, אם אתם מבינים את כוונתי… קשה לי בדיוק לשים את האצבע על מה הפך ככה את הקלפים מאז שהגעתי הנה, אבל כמעט ארבעה חודשים לאחר מכן, ואני מחשיבה את ההורים שלי כאחד הסלעים היציבים בחיי.
שני התומכים הכי גדולים שיכולים להיות לי. שני החיזוקים הכי גדולים שעכשיו יש לי.

יותר מהכל זה הרגיש שהביקור שלהם סבב סביב מטרה אחת בלבד – לאהוב אותי, לשמח אותי, לחזק אותי, להכיל אותי, ובעיקר לראות אותי. ממש לראות אותי, כמו שבארץ יותר מידי פעמים הרגשתי שלא רואים אותי.
בכל שבבי הרגעים הקטנים, בהם הם התלהבו מדברים שלא אופיינים להם, עשו דברים שלא אופיינים להם, הם רק הבהירו לי יותר מהכל – אנחנו כאן בשבילך. במובן הכי אמיתי ובסיסי של המילה.

ואין לי מילים להסביר כמה זה מחזק אותי. את הכוח שזה נותן לי להמשיך בהרפתקאה הזו ולהלחם על האושר שלי. וכמו שכבר כתבתי להם, הייתי רוצה להגיד שאני מקווה שיום אחד אני אוכל לתת גם לילדים שלי את התמיכה והאהבה שהם נותנים לי, אבל יותר מזה, אני מקווה שיום אחד אני אוכל לגרום להם להתגאות בי, ולדעת שזה היה כידאי.

וככה עבר שבוע הביקור שלהם. והפרידה, כמו שאפשר רק לתאר, הייתה קשה ועצובה. לא עזרה לזה העובדה שבימים האחרונים לביקור גם אני, אבל בעיקר עודד, נכנסנו קצת למרה שחורה, ולדירה הייתה בעיה של חימום, והיה עוד כל כך הרבה דברים לעשות לפני שהיה אפשר כבר ממש לעבור אליה.

אבל בערב השנה החדשה (די מחוסר ברירה ומאירגון לא נכון של הזמן, אבל מה זה משנה) כבר ישנו את הלילה הראשון שלנו בדירה. ולאט לאט, עם פגישות עם איתי והחימום שהסתדר והמטבח שלבש צורה והנפש שהתרגלה, התחלנו להתאהב בדירה. וזו אהבה שהולכת וגדלה כל יום, עם כל ארגז שאנחנו זורקים.

וזה הדבר הכי גדול שהשתנה מאז הפעם האחרונה שכתבתי, אבל זה רחוק מלהיות הדבר היחד.

סיימנו בשעה טובה את כל הסידורים הבירוקרטייים שקשורים למעבר.
רבנו עם ניצה.
מטעמי דיפלומטיות השלמנו עם ניצה, אבל לשמחתנו הרבה, סיימנו איתה ולא נראית לעין סיבה לחזור להיות עימה בקשר.
נולד לי אחיין. קטן ומקסים ושמו בישראל, איתן.
התחילה שנה חדשה.
התחלנו ללמוד גרמנית.
הכרנו עוד חברים.
בישלנו.
הסתובבנו.
ביקרו אותנו.
סימנו המון המון וי, ברשימת המשימות האימתנית.

אבל יותר מהכל, ואין מה לעשות, זה עדיין מרגיש כמו הדבר הכי חשוב, יש לנו בית! יש לנו בית בברלין!

ועכשיו, ממעמקי סלוני המעוצב, אני יכולה לשבת ברוגע, ולאט לאט, לכתוב לכם כל פעם על משהו אחר.
כי כמו ששירה כבר אמרה מזמן, אבל רק עכשיו אני מרגישה את זה –
כנראה שאני וברלין זה לתמיד.

 

 

 

מודעות פרסומת

נראה לי שכבר קר…

כל הזמן אומרים לי, מה עם הבלוג? מתי תעדכני אותו?
ואני כל הזמן אומרת, כן, אני יודעת שהרבה זמן לא כתבתי, זה יקרה מתישהו.

הרבה זמן לא כתבתי…
כמעט חודשיים לא כתבתי!
אנחנו פה קצת יותר מחודשיים, וכמעט חודשיים לא כתבתי!
ללא ספק, אם מישהו מחפש אותי כדי להגיש לי את פרס הבלוגרית המסורה, תגידו לו שאני עסוקה.
בלמצוא תירוצים למה לא כתבתי…

המון דברים קרו בחודשים האלו, כמו שניתן רק לצפות מחודשיים בעיר/ארץ חדשה. רובם בטח התחמקו להם במשעול היומיום ועל חלקם עוד בטח אכתוב בהרחבה פעם. על כל השאר, הנה רשימה מאולתרת:

התחלנו לחפש דירה. לא כל כך הצליח לנו.
הסתיו עבר. גם אנחנו, מהדירה הראשונה שלנו אל דירה זמנית אחרת.
המשכנו לחפש דירה. עדיין בלי הצלחה יתרה.
טיילנו בטיר-גארטן, טיילנו בפסטיבל אורות ברלין. הבטחנו כל הזמן שהשבוע עושים את הסיור של אלטרנטיב ברלין. לא עשינו אותו עדיין.
אכלנו במסעדה מיצרוקאית (לא החליטה אם היא מיצרית או מרוקאית) בקרויצברג. אכלנו במסעדה רוסית בפרידריכסהיין. התאהבנו לחלוטין בפרידריכסהיין. אבל עדיין לא הצלחנו למצוא בה דירה.
קיבלתי ויזה לשלוש שנים. הצלחנו לשנות לעודד את השם משפחה.
התחרפצנו מניצה. התרגלנו לניצה. היינו צריכים אותה, אז לא נטשנו אותה ואז התחרפצנו ממנה קצת עוד.
פיתחנו מסורת של בראנץ' בפרידריכסהיין ביום ראשון. לא הדלקנו נרות שבת אפילו פעם אחת.
היינו בהופעה של קרודר אנד דורפמייסטר. היה שש. נפגשנו עם איתי. היה אחת עשרה.
ראינו דירות. הגשנו מועמדות לדירות. נכון לעת כתיבת שורות אלו, לא השגנו אף דירה.
בישלנו מעט. קנינו הרבה. בעיקר בגדים לחורף.
הכנתי חבילה ליומולדת של שירה. קיבלתי חבילה מהארץ.
שיגעתי את עודד עם תוכניות להכין ויינאכט-קאלנדר (מעין טבלת ייאוש עד חג המולד עם מתנה לכל יום).
ויתרנו על התוכניות מטעמי תקציב.
למדתי לסרוג. למדנו לשעשע את עצמנו בלי אינטרנט.
על מי אנחנו עובדים? פיתחנו קשרי ידידות חמה עם האינטרנט קפה של הטורקים.
הגשנו לג'וב סנטר את כל המסמכים וחיכינו לקבלת האישור הסופי בדואר. אתמול ראינו שכבר נכנס לנו מהם כסף. האישור עדיין לא הגיע.
היינו בהפגנה של אנטי-פאשיסטיים-אנרכיסטיים. הרגשנו נורא מקומיים.
בילינו מלא זמן איכות עם סומו. השבוע סוף סוף רשמנו אותה בעירייה ומצאנו לה וטרינר.
חששנו מהחורף.
חיכינו לחורף.
הוא הגיע…

זה סוד מאד ידוע במשפחה הגרעינית הקטנה שלנו, שבעוד שאני מסתדרת בצורה נדירה עם קור ונהיית ביצ'ית מהגיהנום בחום, עודד מתמודד מצויין עם חום בעזרת מזגן ומתמודד לא כל כך מצויין עם קור, בעיקר על ידי רגשי הכבוד והמורא הרב שהוא חש כלפיו. כן, מורא זו המילה הנכונה.

מהרגע שנחתנו כאן, כשהטמפרטורות עוד שיכשכו להן להנאתן באיזור העשר, עודד כבר שאל אותי "מותר לי להגיד שכבר קר?”

וכל פעם עניתי לו "לא, זה עוד לא קר. הקר עוד יבוא".

וככה העברנו את החודשיים האלו.

הטמפרטורות עשו עבודה נפלאה בלהצטמצם בצורה הדרגית, כל יום הביא עימו מספרים חדשים ונמוכים יותר בתחזית מזג האוויר, וגם בימי רוחות וגם בימי גשם, עוד לא הרשתי לעודד להתבכיין. זה עוד לא קר. הקר עוד יבוא. אם נתבכיין עכשיו מה נעשה במינוסים הגדולים?

והימים עברו וניצני שווקי חג מולד החלו להפציע בכל פינה של העיר. ובשבועות האחרונים נראה כאילו מזג האוויר אמר "כוס-אוחתכ עם ההתקררות ההדרגתית הזו. אין לי כוח. חורף. ו-ע-כ-ש-י-ו!”.

והדרך מהדירה אל תחנת האו-באן הקרובה, שעוברת דרך גשר ארוך ופתוח למשבי רוח אכזריים, הפכה מייגעת מנסיעה לנסיעה. והמסגרת מתכת של המשקפיים כבר התחילה לעשות לי כוויות קור על גשר האף. והתחלנו להבין את המשמעות של כאבים במפרק הלסת ועל ללכת בלי כובע כבר בכלל לא חולמים. אבל זה עוד לא קר. רק צונן. קריר.

ואתמול, ערב נר ראשון, הלכנו להדליק נרות עם החב"דניקים בשער ברנדנבורג.

בדרך, השעון הענק שתלוי על הבניין ליד התחנה של 'ג'אונוביץ ברוקה' הראה על מינוס תשע מעלות. הצ'יל פקטור (מה מרגיש בחוץ, בשקלול רוחות ומיני מזיקים) בתחזית מזג האוויר לעומת זאת, הראה על מינוס 18.

שגריר ארצות הברית בגרמניה נאם עם אף אדום מקור במשך שלוש שניות ואז המציא איזה תירוץ לחזור למשרד המחומם. לחב"דניקים, עם הכובעים שלהם שאפילו לא מכסים את האוזניים, זה היה נראה כאילו זה לא מזיז, והם המשיכו עם התוכנית האומנותית באין מפריע. עם ישראל חי.

לנו זה היה קצת יותר מידי. סיפרנו לעצמנו שזו סומו שקר לה, והיא קצת חולה וצריך להחזיר אותה הביתה, אבל בינינו, זה היה לנו קצת יותר מידי. דפקנו כמה צילומים של החנוכייה על רקע השער (באמת שקצת התרגשתי) ואצנו חזרה אל התחתית עוד לפני שהם ממש הדליקו את הנרות…

בדרך הביתה קנינו סופגניות בדנקן-דונאטס, ובבית הדלקנו ביחד את החנוכייה המאולתרת שהכנתי (היום אני אסיים להכין את היפה שתיכננתי). שרנו שיר ורבע, והתפננו לאכול טורטליני ברוטב שמנת ושינקין ולסרוג. הרגשנו מאד מחוברים למסורת…

הבוקר קמתי לעיר לבנה.
הכל מכוסה שלג, שממשיך לרדת בלי הפסקה, כמו שמיכה רכה ובלתי נגמרת.
עודד עוד ישן. סומו מתכרבלת על הספה לידי.

נראה לי שבשקט בשקט,
בלי שאף אחד ישמע,
אפשר להגיד שכבר קר.

 

הגיע החורף…

 

 


 

 

מסתבר שאנחנו באמת כאן…

אז זהו… הגענו!

 

ביום ראשון בלילה, אחרי יום מקסים וארוך ומתיש וכייפי שכלל יום כייף עם אמא ושירה, ארוחת ערב גדולה בג'ירף עם כולם והמון סידורים קטנים ולחץ של הרגע האחרון, יצאנו לדרכנו אל שדה התעופה יחד עם אבא ושירה.

בשדה התעופה הדברים הלכו חלק באופן מפתיע ותודות לעובדה שכולם שם לגמרי התאהבו בסומו, לא רק שלא היינו צריכים לשלם על 20 קילו אובר ווייט שהיה לנו, אלא גם שריינו לנו שורה שלמה במטוס, כדי שיהיה לנו יותר נוח. למרות שהיה אפשר להרגיש שהשדה מלא בגלל חול המועד, לא היו תורים רציניים בכלל ועברנו את כל התהליך של הצ'ק אין והביטחון ממש ממש מהר.

בדיוטי פרי פינקנו את עודד בפאקטים ואותי בקרם ידיים של ל'אוקיסטן. כרגיל, שילמנו סכום מגוכח על שני קפה וסנדויץ', וזהו ההרפתקאה בארץ נגמרה.

במטוס עצמו, מיד איך שהתיישבנו, פגשנו חבר יקר שהיה בקשר טוב איתנו כשרק הכרנו. מסתבר שבשנה וחצי האחרונות הוא גר בברלין ומגדל את הבת שלו. וממש בכזו קלות יש לנו כבר חבר ראשון בברלין, ומספר טלפון, מישהו שישמח לעזור והזמנה למסעדה. ההתחלה מעולם לא נראתה מבטיחה כל כך :-)

הטיסה עצמה עברה בצורה שקטה לחלוטין, הן מבחינת הטיסה עצמה, במטוס בן פחות משבוע, והן מבחינת סומו שהתנהגה למופת ורוב הטיסה שכבה על הברכיים שלי באישור הדיילים. ביקורת הדרכונים ואיסוף המזוודות הלך גם כן מהר, ואז עצרו אותנו במכס בגלל סומו. היו כמה דקות מלחיצות בהן ביקשו מאיתנו את כל המסמכים, ודיברו בינהם בגרמנית (שתמיד נשמעת יותר עצבנית כשלא מבינים אותה), והודיעו לנו שאנחנו צריכים לחכות שתגיע הוטרינרית של השדה, ובאופן כללי, אני כבר בדקתי בעיניים איפה נצטרך לקנות כרטיס חזרה לארץ… אבל אז הוטרינרית הגיעה, ובדקה לסומו את הצי'פ, ודיברה עוד קצת בגרמנית, ואז אמרה לנו שהכל בסדר ואנחנו יכולים ללכת. אנחת הרווחה שלנו נשמעה עד מרחבי הנגב.

פיפי ראשון על אדמת גרמניה ויצאנו בדרכנו אל הדירה.

הדירה עצמה מתוקה לחלוטין, אומנם קטנה, אבל מרגישה יותר מרווחת מהדירה בדיזינגוף. המטבח חמוד ונוח והכל ממש לפי מידותינו.

הימים האחרונים עברו עלינו בעיקר בהסתגלות. קניות בסופר, קניות סופר פארם כאלו… אתמול הרגשנו יותר הרפתקניים ויצאנו לטיול לחנות בעלי חיים גדולה בפרנצלאור ברג ובערב גם נסענו לאלכסנדר פלאץ. אז אם אמרתי שאני ארגע מהסאגה עם סומו רק כשכפות רגליה הקטנות יטופפו על אדמת האלכסנדר פלאץ – אז הנה, נרגעתי :-)

אני מרגישה שהימים האלו לוקחים ממני המון אנרגיות ואני נהיית עייפה הרבה יותר מהר מהרגיל. בקנייה הראשונה בסופר בכלל נכנסתי למיני דיכאון כי הרגשתי שאני לא מצליחה לקנות מה שרציתי, כי הכל בגרמנית. ולך תדע אם קנית חלב או שמנת חמוצה… אבל בין לבין אני מרגישה שאנחנו בכיוון הנכון. אנחנו מצליחים להתחזק מאד אחד מהשני וסומו גם מוסיפה המון אנרגייה חיובית למערכת. נראה לי שבסוף יהיה לנו טוב…

ביום שבת יש לנו פגישה עם ניצה, אשת הקשר שלנו לענייני בירוקרטייה, לפגישת עבודה ראשונה. אחריה כנראה יתחיל המרוץ הבירוקרטי של כל הדברים שצריך לעשות ולארגן.

ביום שישי אנחנו מתכננים ללכת לסיור החדש של אלטרנטיב ברלין.

ואיפשהו באמצע אנחנו עוד צריכים לקנות לי נעליים, כי שלי הורגות אותי.

היום מוקדש לסידור הדירה ופריקת מזוודות ובצהריים אני מתכננת לבשל את הארוחה הראשונה שלנו כאן. מתכון מובטח באם הכל יילך כשורה.

 

וזהו… מסתבר שאנחנו באמת כאן… לבינתיים :-)

 

 


 

כמה פוסטים במחיר אחד…

הייתי קצת מנותקת מהרשת בשבוע האחרון, אז כמה פוסטים נפרדים נדבקו ויועלו פה ביחד עכשיו.

עמכם הסליחה.

 

______________________________________________________________

ערב יום כיפור לפני שלוש שנים.
לפנות בוקר נחתנו בארץ מהירח דבש.
שלושה שבועות חלומיים, שבהם, יותר מהכל, התגבשה בנו ההבנה עד כמה אנחנו לא רוצים לגור כאן. עד כמה אנחנו רוצים ברלין.

נחתנו לפנות בוקר וכמה שעות קצרות אחרי, עודד כבר היה צריך ללכת לאחד מימי העבודה הקשים בשנה בענף האופניים.
המקרר היה מרוקן והבית מוזנח. עלי הוטלה משימת הציוד לפני סגירת החנויות וכניסת הצום.

הייתה לנו מכולת ממש צמודה לדירה.
מכולת… פעם אחת כשביקשתי שם שוקולד צ'יפס, הציעו לי לקחת שוקולד רגיל ולשבור אותו, ובפעם אחרת, שביקשתי בשר טחון, הציעו לי לקחת חזה ולטחון אותו לבד…  המכולת הזו לא נראתה כאופצייה רלוונטית…
אז בשיא החום לקחתי את עצמי מרחק עשרים דקות הליכה ברגל לסופר הכי קרוב.
כמוני עשו, כך נראה, רוב תושבי גבעתיים.

הטירוף ששרר שם בסופר זה היה משהו שלא ראיתי בחיים שלי.
ולא עזרה העובדה שנחתי לתוכו מיד לאחר תקופת הסתגלות נעימה לנימוס האירופאי ולהלכות הנהוגות שם.
אנשים שהולכים עם שתי עגלות, ריבים פיזיים על קרטוני הביצים האחרונים שנותרו, צרחות, דחיפות קללות ואוירת כאוס איומה ומוחלטת מכל עבר. בחיים לא הרגשתי כל כך מותקפת על לא עוול בכפי.

בסוף, מותשת ורצוצה, הגעתי אל התור לקופה. את הסוף שלו לא יכולתי לראות גם בעמידה מאומצת על קצות אצבעות.
עשרים דקות ארוכות אחרי כן משפחה אחת, שלוש עגלות, מגיעים ומודיעים לי "אנחנו לפנייך!”. סליחה? מי? למה? נורא פשוט – הם הודיעו להוא שלפניי, שכמובן לא זוכר שום מאורע שכזה, שישמור להם את התור…
ויתרתי מראש. יש גבול לכמה מיטות חולות אני יכולה להיכנס בעוד אני משכנעת את עצמי שזו לא המנטליות שהייתי אמורה להיוולד אליה.
אז נחכה עוד קצת. מה, בברלין הייתי מרימה צעקות? כן, אני יודעת שבברלין זה לא היה קורה, אבל אל תהיו קטנוניים.

לא ייאמן, אבל הגעתי אל הקופאית.
היא נראתה מיואשת כמעט כמוני.
בעודי פורקת את המוצרים על המסוע אני מבקשת ממנה משלוח.
“מה פתאום משלוח? כבר נגמרו המשלוחים. האלו שהיו לפנייך היו האחרונים"…

הסתכלתי עליה.
הסתכלתי על העגלה.
הסתכלתי, בדמיוני, על המרחק המטורף שיש בין היציאה מהסופר ותחנת המוניות הקרובה.
הסתכלתי שוב על הקופאית.
והתחלתי לבכות.
פשוט עמדתי באמצע הסופר ובכיתי.

ואז צעקו עליי שאני מעכבת את התור…

ללא ספק, יום כיפור לא הולך להיות אחד ממועדי ישראל שאתגעגע אליהם…

 

______________________________________________________________

את יום כיפור השנה העברנו אצל אבא של עודד.

יש משהו לחלוטין הזוי בלחזור אל ההורים. לישון על מיטת נוער בחדר עם דלת פתוחה זה כבר לגמרי לא לגיל שלי. כן, גם אם זה הדבר היחיד שמאפשר להתחיל באמת את האריזות.

יומיים קודם כבר הזמנתי מהסופר מספיק אוכל ונשנושים שיספיקו לחלוקה בין שתי הדירות ולעוד שיכון פועלים קטן.

עודד חזר מהעבודה מותש לחלוטין. מכל השבוע הזה. זה נראה כאילו משנה לשנה זה נהייה יותר מעייף להיות מוכר אופניים ביום כיפור.

אבל החג עצמו עבר דווקא שקט.
הספקנו הרבה.
היינו צוות טוב.

ויותר מהכל, יותר מתמיד, הרגשתי את המשמעויות האמיתיות של השנה החדשה הזו. את האפשרויות החבויות בה.

וזהו.

בתקווה שזה הפעם האחרונה שיום כיפור משפיע עליי.

 

______________________________________________________________

ביום ראשון הייתי צריכה לנסוע עם סומו ללשכה הוטרינרית בצומת כנות, כדי לקבל את האישור הסופי שהיא יכולה לטוס איתנו.

התחלנו את התהליך מבחינתה כבר לפני שלושה חודשים וחצי, עם חיסון כלבת, לקיחת דם לבדיקת נוגדנים ובדיקות מול הלשכה הוטרינרית בבית דגן.

ופתאום, אני יושבת מול הוטרינר ההזוי במשרד שנמצא באמצע חניון בכוס-אל-אוחתק, עם הכלבה המתוקה שלי שהתקלחה והתבשמה מראש ותולה בו מבטים מקסימים שזוכים להתעלמות מוחלטת, ושומעת שעשינו משהו לא בסדר.
החישוב שלנו לא היה נכון.
לא היה מספיק זמן בין החיסון לבדיקה.
המסמכים לא תקינים.
אי אפשר לטוס.

בשלב הזה אני עוד בטוחה שקצת בכי, קצת הצגות, ואני סוגרת גם את הסאגה הזו בלי בעיה.
בת של מאפיונרית, או לא בת של מאפיונרית? עוד לא נולד הוטרינר שיגיד לי שאני לא יכולה לטוס עם הכלבה שלי.

אבל לאט לאט אני מתחילה להבין מול מה אני עומדת.
הוא מסביר לי בעברית שבורה, במבטא ארגנטינאי מעצבן ובהתנערות וזריקת אחריות ישראליות למהדרין, שהוא יכול לחתום לי על המסמך אבל הבעיה שלי היא דווקא עם הגרמנים.
הם אלו שלא יקבלו את זה.
והוא מוכן לחתום לי על המסמך אבל שאני לא אגיד אחרי זה "קרלוס חתם לי". הוא לא ייקח אחריות. הוא לא יענה אם יתקשרו אליו מחו"ל.

אבל מה הם יעשו אם הם לא יקבלו את המסמכים? אני כבר אהיה בגרמניה, אז מה זה משנה, לא?
"גברת, אני לא יודע מה להגיד לך. הם יכולים לשלוח את הכלבה חזרה לארץ והם יכולים גם להשמיד אותה בשדה התעופה. אבל את שלא תגידי קרלוס אמר לי יהיה בסדר, אני לא קשור לזה”

ופתאום כל הנסיעה לברלין כבר לא נראתה לי כל כך מושכת.
ופתאום הרגשתי כאילו כלום לא שווה את זה.
לא אם הכלבה שלי היא זו שעומדת פה בסכנה.
לא אם אין לי דרך להגן עליה. לשמור עליה. כמו שמגיע לה. כמו שהיא ראוייה.

ויחד עם זאת פחדתי לספר את זה לעודד. פחדתי בכלל לחזור על המילים האלו בקול רם.
איך אני יכולה להדאיג אותו ככה ולראות על הפנים שלו את השתקפות מעט האופטימיות שעוד נשארה לי נמחקת?
איך אני יכולה לתמודד עם לשכנע אותו שאנחנו יכולים להתמודד עם זה כשכל מה שאני מצליחה לראות בראשי זה שורת חיילי מכס במדים גרמנים מעמידים שורת ירייה מול הכלבה החסרת אונים שלי שמסתכלת עליהם בעיניים גדולות וחומות עם קוקייה ורודה על הראש?

אבל סיפרתי.
ויצרנו קשר עם חברה שמתמחה בהטסת בעלי חיים.
והם קיבלו מאיתנו את כל המסמכים ויצרו קשר עם הרשויות בגרמניה שאישרו להם שהמסמכים דווקא בסדר ולא תהייה בעיה להכנס איתה.
ושילמנו להם את ה-150 דולר שהרגישו לי הכי לא מבוזבזים אי פעם, והסאגה כאילו נסגרה.

ובכל זאת אני לא יכולה להתנתק מההרגשה שהפקרנו אותה.
שהפקרתי אותה.
שהיא סומכת עליי ואני איכזבתי אותה.

ועד שכפות הרגליים הקטנות שלה לא יטופפו על רצפת האלכסנדר-פלאץ והאף המתוק שלה ינסה להתרגל לריחות החדשים, גם לא נראה לי שאני אתנתק מההרגשה הזו.

 

______________________________________________________________

ביום שני מסרנו את הדירה חזרה לבעל הבית.

עבדנו בטירוף במשך שלושה ימים כדי להחזיר לו בצורה שתשקף את ההערכה שלנו אליו, ובעיקר אליה.
הדירה הזו היא מה שניתק אותנו, בעיניי, מהרע שהיה לנו בדרך השלום והעלה אותנו על דרך הרבה יותר חיובית.
אני מרגישה שלמרות שההתחלה הייתה טיפונת צורמת (אני מאשימה את זה בשאריות של נאחס שעוד היו דבוקות בנו מדרך השלום) לדירה הזו יש חלק גדול בדברים הטובים שקרו לנו בשנתיים האחרונות.
קארמה גוררת קארמה בעיניי, ולדירה הזו הייתה קארמה מושלמת בשבילי.

אז זהו, אנחנו הומלסים רישמית.
אבל השלושה ימים האלו לפני מסירת הדירה חיזקו אותי מאד.
אנחנו צוות טוב ביחד, עודד ואני, כשאנחנו רוצים. והעבודה המשותפת הזו לקראת מטרה שהייתה חשובה לנו, והשלמתה בצורה שגרמה לנו גאווה, הוציאה מאיתנו המון טוב.

בערב של יום שני ההורים אספו אותי, יחד עוד חלק מהפקלאות ולקחו אותי לשירה לטבעון.
פה אני מבלה את הזמן בכייף גדול עם האחיינים המושלמים שלי.
השביבי זמן האלו איתם עושים לי טוב באותה מידה שהם גורמים לי להתגעגע כבר מעכשיו.
ולזמן איכות עם שירה יש את אותה ההשפעה.

מחר עודד וסומו צפויים גם לבוא לפה, ואנחנו נשתכן כולנו ביחד אצל ההורים שלי עד הטיסה בלילה בין ראשון לשני.

נראה לי שאלא אם יקרו מאורעות מיוחדים, הדיווח הבא שלי יהיה מברלין.

אימאלה…

 



החודשים כבר הפכו לימים

נראה לי כאילו לפני רגע אמרתי למישהו שעוד ארבעה חודשים אנחנו טסים.
ורגע אחד לפני זה, אבל ממש לא מזמן, כל הרעיון הזה עוד היה נראה לי לא הגיוני.
והחודשים הפכו לשבועות, והשבועות הפכו לימים וממש בקרוב הם יהפכו לשעות.
עוד 11 יום, בלילה שבין ראשון לשני.
זהו, אנחנו עוזבים.

לפני קצת יותר משלוש שנים שנים, כמה שבועות אחרי החתונה שלנו, עודד ואני נסענו במיוחד להורים שלי לצפון כדי לפגוש את טל ואישתו שהגיעו לביקור מבזל. בזל שוויץ, לא צפון תל אביב.
אני זוכרת מה לבשתי (את השמלה השחורה שקניתי בסאמר סקול בחנות של בגדי ילדים, ושוב הייתה טובה עליי), אני זוכרת איפה ישבנו (ב-BP בצומת הזו ליד חוצות המפרץ) ואני זוכרת שהייתי עצבנית כי ששכחתי את הטבעת נישואים שלי בבית אחרי שהורדתי אותה כדי לשים קרם בשיער.
ואני לא זוכרת על מה בדיוק דיברנו. אני זוכרת באופן כללי ששאלתי את טל אם הוא לא מתכנן לחזור לארץ והוא אמר לי שהוא לא רוצה לחזור כי אין מה להשוות את איכות החיים. ששם יש לו הרבה יותר ממה שיכול להיות לו פה.

ואני זוכרת את הרגע הזה שחשבתי שאני גם רוצה יותר. שאני לא רוצה יותר להתפשר.

ואחרי זה דיברתי על זה עם עודד, ובפעם הראשונה מאז שהתחלנו לצאת הוא אמר שאולי לעבור לחו"ל זה לא רעיון כזה גרוע.
ובדקנו את העניין,
וסיפרנו לכולם,
ושינינו תוכניות,
ועשינו חדשות,
וחלמנו על חיים חדשים בברלין.

ואיפשהו, קצת אחרי שכל הסיפור הזה יצא מכלל שליטה, הבנתי שזה לא הולך לקרות.
הבנתי שעודד לא רוצה להגיד לי את ה'לא' הזה, והבנתי שאני לא רוצה להגיד אותו לעצמי, אבל התחלתי להפנים שבין אם נודה בזה או לא, התוכנית הזו גדולה עלינו. היא לא הולכת לקרות.

והחיים המשיכו.
ועזבנו את הדירה הנוראית (העאלק זמנית) בדרך השלום
ועברנו לדיזינגוף
וחזרנו לבנות את החיים במקום לחלום על חיים אחרים
ומצאנו לעצמנו חלומות אחרים, שחלקם התגשמו וחלקם לא
ולפחות אני, קברתי את החלום ההוא. העדפתי לשכוח אותו.

"הכל התחיל מחיים מסוכנים להפליא… מלאי ביטחון, ללא אכזבות ונטולי סיכונים"

והפעם הראשונה מאז שבאמת באמת רציתי משהו, כמו שרציתי אז לעבור לברלין, הייתה כשניסיתי להתקבל לשנקר. זה נשמע עלוב בעיניי להגיד שעד אז רק תיפקדתי ובאותו הרגע חזרתי לחלום. זה נשמע קורבני. אבל ככה הרגשתי.
הרגשתי שעוד פעם נפתחת בפניי הדלת לחיים בלי התפשרויות.

ולא התקבלתי.

ויום אחד אני עוד אחפור עם עצמי להבין עד כמה זה כאב לי וכמה זה פגע בי.
אבל מה שאני יודעת כבר היום, עוד לפני שנתתי לעצמי להכיר בכל המהלומה הזו, זה שהרגשתי שכבר אין לי מה להפסיד.
והחזרתי את רעיון ברלין לשולחן הדיונים.

כשדיברתי עם נטי וסיפרתי לה על הרעיון והתייעצתי איתה אם לספר להורים, אמרתי לה שאני לא אוכל להסתכל להם בפנים אם זה שוב ייכשל.
שוב רוני והג'וקים שלה… שוב תכונית גדולה שלא תצא לפועל…
אבל בכל זאת סיפרתי להם.
והם דווקא מאד תמכו.
והכל התחיל מההתחלה.

רק שהפעם אני לא באמת האמנתי.

כל פעם שעודד ואני דיברנו על זה, איפשהו במאחורה של הראש חשבתי שגם הפעם הרעיון יתמוסס.
וכל פעם שסיפרתי על זה למישהו, הכנתי את עצמי לרגע שאני אצטרך להשפיל מולו עיניים ולהגיד "כן, בסוף זה לא יוצא לפועל"
וכשהזמנתי את הכרטיסי טיסה חשבתי על הכסף שיעלה לבטל אותם
וכשהודענו לבעל הדירה חשבתי על איזה באסה יהיה לחפש דירה אחרת.

וככה זה כבר כמה חודשים.
אבל החודשים הפכו לשבועות, והשבועות הפכו לימים וממש בקרוב הם יהפכו לשעות.
עוד 11 יום, בלילה שבין ראשון לשני.
זהו, אנחנו עוזבים.

ובכל זאת אני מרגישה צורך לסייג – אלא אם משהו לא צפוי יקרה…

"הכל היה מהיר,
הכל היה נמהר,
לא ידעתי מה לחשוב,
במקום להיות זהיר הייתי מאושר
ואמרתי רק – למה לא?"