שום דבר לכתוב עליו

השבועות האחרונים, ואולי אפילו יש להגיד החודשיים האחרונים, הכניסו אותנו לשגרה מקוללת-מבורכת. זאת אומרת, אי אפשר להגיד שלא עוברים עלינו פה דברים, אבל התחושה הכוללת היא שאנחנו ב'דאון' שמתלווה באופן טיבעי ל'היי' של ההתחלה. אולי ככה זה. אולי הגוף ממשיך לחפש כל הזמן אתגרים, והנפש מחפשת פרוייקטים, וכשאין כאלו בנמצא, הכל נראה קצת פחות מלא חשיבות. והרבה פחות ראוי לפוסט בפני עצמו. כאילו אין שום דבר ששווה מספיק לכתוב עליו.

אבל מהצד השני של המטבע, דברים אחרים, קטנים בהרבה, תופסים אצלי חשיבות שלא שמתי אליה לב לפני כן.

זה תפס אותי בפעם האחרונה שהכנתי מאגר של שום כתוש.

בארץ, במשך תקופה די ארוכה, היה ויכוח בלתי נגמר ביני לבין שירה ונמרוד, על היעילות שבשימוש בשום כתוש קנוי, לעומת האיכות שבשימוש בשום טרי שנקטש רק ברגע הצורך. אני כמובן הגנתי על היכולת לשים בדיוק את כמות השום הרצוייה לי בלי לעבוד על זה במשך חמש שעות של קילופים ומעיכות, והם הגנו על העובדה שלשום טרי אשכרה יש טעם והשפעה של שום, ולא הנוכחות-החסרת-נוכחות של אחיו הקנוי.

אתם מבינים, שום זה עניין גדול במשפחה שלנו.
אבל אני עוד אחזור לזה.

בכל מקרה, אחרי כמה חודשים של הויכוח המהותי הזה, ואיומים שלי שאני מפסיקה לבשל אצלהם, וירידות שלהם שכמה שאני עושה רעש בעצם אני לא מבינה כלום בבישול, מצאתי את הדרך שעובדת בשבילי הכי טוב – אני מפנה כמה שעות מיותרות (מה שבעיניי במילא הייתי צריכה אם הייתי רוצה קצת יותר משתי שיני שום לתבשיל…) קולפת כמות היסטרית (אבל ממש היסטרית) של ראשי שום, ומכניסה הכל לקוצץ תבלינים שלי, מרסקת באמוק, ויאללה, יש לי שום כתוש מוכן עם טעם אמיתי לחודשיים הקרובים.

העניין הוא, וזה הבנתי רק בפעם האחרונה שביצעתי את התהליך, יחד עם טעם מרוכז של שום, אני מקבלת גם מנה גדושה של זיכרונות וגעגועים לסבא.

זה היה קורה בערך באותה התדירות. למרות שכשקטנים הזמן נראה כאילו הוא עובר הרבה יותר לאט. פעם בחודשים בערך היינו חוזרים מבית ספר לשולחן מטבח עמוס לעייפה בראשי שום ובסבא אחד סבלני ומרוכז. סבא היה משתמש בסכין כדי להוריד את הצ'ופצ'יק של השום ולקלף יותר בקלות, אבל לנו היה אסור, כי סכין לילדים זה מסוכן (או "סכין זה מסו?” “כן", כמו שלמדתי מהאחיינים שלי) אז אנחנו קילפנו רק עם הציפורניים. ואם נתקלנו בשן עקשנית במיוחד, שגם אחרי נסיונות ארוכים לא נכנעה לנו, היינו מעבירים אותה בשקט בשקט, בלי שהוא ירגיש, לצד של סבא בשולחן.

כפי שכתבתי, אני די משוכנעת שתפיסת הזמן שלי מאותם אירועים היא קצת מעוותת, אבל אני בטוחה שישבנו ככה מה שהרגיש לפחות כמו שעות. סבא בכסא שבראש השולחן, צמוד לחלון, אני לידו וכל השאר לא חשוב. היינו מקלפים כל כך הרבה שום שתמיד הגענו לנקודה ההיא שהשולחן היה מתמלא כולו בקליפות שהיינו צריכים לטפוח עליהן ולהזיז אותן ממקום למקום כדי לגלות אם נותרו עוד שיניים חמקמקות שעדיין לא עברו תחת ידנו.

כל הזמן הזה סבתא עמדה במקום הקבוע שלה מול הכיריים מאחורינו ובישלה בדייקנות את מה שיוגש לנו כארוחת צהריים ברגע שנסיים. השיחות סביב השולחן נגעו בכל הנושאים שבין 'מה למדנו היום' ו'מה נעשה בערב כשההורים יגיעו לקחת אותנו'. בימים שאלון הצטרף אלינו, סביב השולחן נשמע רק ציטוט ארוך ומשעמם של שידור ה'שירים ושערים' האחרון ופרשנות נלהבת של סבא ואלון על כל מילה שנאמרה שם.

אני אפילו לא זוכרת מה סבתא עשתה עם כל השומים האלו שסבא (גם אנחנו, אבל בעיקר סבא) קילף לה בדייקנות וסבלנות ובכל כך הרבה אהבה כל פעם. זה כאילו לא היה החלק החשוב. איכשהו בראש שלי, אני בכלל לא אתפלא אם היא זרקה אותם. כי זה לא היה בשביל השומים. זה היה בשביל כל השעות האלו, עם הגינה שבחוץ שמשקיפה עלינו עם העץ שאפשר לתפס עליו וסבתא לא תראה אותנו. זה היה בשביל הפרצופים שסבא עשה כדי להצחיק אותנו. זה היה בשביל ההפגנת האהבה הבלתי נתפסת הזו שלו. זה היה בשביל כל השעות האלו שאני בחיים כבר לא אקבל בחזרה.

אבל אני די בטוחה שזה לא היה בשביל שהיא תכניס את כל השומים לקוצץ תבלינים חשמלי ואז תקפיא אותם בקופסאות פלסטיק קטנות של איקאה.

אתם מבינים, שום זה עניין גדול במשפחה שלנו.

ואחרי שהיינו מסיימים, ומנקים את השולחן, ואוכלים את הארוחה שסבתא בישלה, ורבים איתה על כן עוד ביס או לא עוד ביס, והיינו מקבלים מסטיק עגול וגדול וצבעוני מתוך הצנצנת הגדולה שסבא החזיק בארון, היינו הולכים לישון. כי בין שתיים לארבע ישנים. אין על זה ויכוח בכלל. והיינו רבות על מי תקבל את השמיכה הסגולה הנעימה. ובארבע סבא היה בא ומעיר אותנו על ידי זה שהיה משפשף את זיפי הזקן שלו על הלחיים שלנו. ואז הוא היה מביא לנו פירות. תמיד בגביע לבן מפלסטיק חלבי, שהוסב לכוס שתייה. ואם זה היה קיץ, אז הפירות היו ענבים, שהוא היה מפריד אותם אחד אחד מן הגבעול ושוטף, ובודק שלא נשארו חתיכות מהעוקץ, ושם בכוס.

ובחמש שוב נכנסנו לעוצר, כי התחיל 'ערב חדש' והיה אסור להפריע ולדבר תוך כדי. אז אני ושירה היינו נעמדות מאחוריי סבתא על הספה ומשחקות לה עם השיער הארוך והנפלא שלה, ומתירות קשרים, ויוצרות חדשים, ועושות צמות. ואז ההורים היו באים מהעבודה, תמיד ביחד, והיו לוקחים אותנו הביתה להתחיל את החלק השני של היום. החלק המשני של היום.

אני זוכרת שפעם אמרתי לאלון שאמא שלי משלמת לסבא וסבתא כל חודש על זה שהם שומרים עליי ועל שירה אחרי הלימודים. אמרתי לו שלאמא שלו הם מוותרים, כי הוא לא בא כל יום, וכי אבא שלו זה הבן שלהם, ובנים יותר נחשבים.
עד כדי כך הנתינה שלהם הייתה עבורי בלתי נתפסת. אפילו במושגים של ילדה קטנה, לא היה נראה לי הגיוני שמישהו יכול לפנק כל כך מישהו ולדאוג לו כל כך בלי לקבל משהו בתמורה…

אבל אחרי זה דברים התחילו להשתנות.
שירה עברה לקיבוץ וכבר לא הגיעה אחרי הלימודים, אלא רק בערב עם ההורים.
ואז סבא חלה והתחיל לעשות דיאליזה. בהתחלה פעמיים בשבוע, ואחרי זה שלוש פעמיים.
ובימים האלו שהם היו בבית חולים אני נהייתי ילדת מפתח, כמו שתמיד ראיתי אחרים בבית ספר וכל כך קינאתי. והלכתי הביתה לבד. והעסקתי את עצמי לבד.
ואז התחלתי ללכת לחטיבה, ופתאום לעזוב את כל החברים שעושים דברים ביחד אחרי הלימודים כדי ללכת לסבא וסבתא, היה נראה אפילו יותר קשה ולא מתאים.

ואז נטי נסעה לארצות הברית. ובערב, לפני שלקחנו אותה לשדה התעופה הלכנו כולנו לסבא וסבתא כדי שהיא תוכל להפרד. ושם, בחדר האוכל שלהם הספון עץ, סבא ישב וחיבק את שירה ואמר לכולנו בעיניים נוצצות מגאווה "זו הנכדה שתמיד הכי אהבה אותי". ואז כבר שום דבר לא היה אותו הדבר.

וללכת לבקר אותם נהייה קשה מפעם לפעם, והמחלה שלו שאבה ממנו את כל החַיּוּת שלו והוא הפסיק להיות הסבא שהכרתי עוד הרבה שנים לפני שהיא הרגה אותו. אבל יותר מהכל, לא יכולתי לסלוח לו. כמה שניסיתי, וכמה שרציתי וכמה שחשבתי על כמה שהם לבד בין ביקור אחד שלנו לשני, ועל כמה שהוא קטן וכואב בבית חולים, לא יכולתי לסלוח לו על שהוא לא ראה. על שהוא לא הבין.

אז כנראה שבסוף הוא בכל זאת לא קיבל שום דבר בתמורה לכמה שהוא דאג ופינק ואהב.

קניתי לפני כמה זמן סבון לידיים שמיוחד למטבח. יש לו ריח לימון נעים ויכולת מדהימה לנטרל ריחות. אז אחרי כל פעם שאני עומדת ומקלפת את כל השומים (הפעם עם סכין שעוזר לי להוריד את הצ'ופצי'ק), ומכניסה אותם לטוחן תבלינים ואז מפזרת אותו בין קופסאות קטנות של איקאה, אני שוטפת עם הסבון הזה את הידיים וכל הריח נעלם.

אבל הזכרונות לא.


מודעות פרסומת

8 תגובות ל-“שום דבר לכתוב עליו

  1. רוב הפוסט חיוך ענק היה מרוח לי על הפנים….חיוך של געגועים ואהבה.
    לילדות הצמודה אלייך, לאיש המיוחד הזה, לפשטות הבעיות שהיו לנו אז, וגם למטבח הנוחכי שלך…
    אוהבת אותך מאד.

  2. פינגבק: Have I told you lately that I love you? | עוד חיים לחיות

  3. רונושש
    כל כך מרגש וכיף!

    אל תפסיקי לכתוב!

    אוהבת אותך כל כך,אורטל.

    • בובה,

      תודה כל כך שאת מקפידה לקרוא, ולהתרגש ולהגיב.
      זה כל כך משמח ומחמם את הלב!

      לכי תקראי את הפוסט מהיום כדי לדעת מה מרגישה גם אלייך… :-)

  4. פעם ראשונה שאני מופיע בבלוג שלך ואת לא כותבת את השם שלי נכון.
    נימרוד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s